קראו לה
והיא לא באה
צעקו לה
והיא לא שמעה
רדפו אותה
והיא - בעיקר ברחה.
ברחה מאמה
ברחה מאחיה
ברחה מבעלה
ברחה מילדיה
ברחה מארצה
ברחה מעצמה
ברחה מזכרונותיה
ברחה מקיומה
ובכל זאת,
בהביטה סביב -
למרות
נשימתה הכבדה,
הכאב בסרעפת,
למרות
המראות החולפים מול עיניה
כתמונות בחלון רכבת,
למרות
דימיונותיה,
למרות
השנים שחלפו על פניה,
למרות הכל...
נשארה במקום.
ובמקום הזה, כבר
פניה חרושות קמטים
ושערה - שיבה
ורגליה כושלות
וידיה רועדות
ואין קול לה
ואין עונה לה?
ובמקום המנוכר הזה,
מביט בה מלאך האלוהים -
מסמן לה לבוא,
והיא לאט לאט,
עולה שלב שלב,
בסולם.
והוא -
לוקח אותה אליו,
אוסף אותה בין כנפיו
והיא באה
רוצה לנוח...
תניח ראשה על כתפו
בנוזליות טוטאלית,
במנוחה פאטאלית.
ובשערי שמיים
עוצרת לרגע,
מהססת.
מביטה מטה,
בוחנת.
ורואה היא שיירת אבלים
בני משפחה בוכים
דמעות תנין מזילים
ובתמימותה
מביטה עלינו, מטה,
ובספק...
האם לחזור?
כעת?
משרואה היא את האור?
סוף סוף בחייה?
סוף סוף במותה?
ובראותה את מלאך האלוהים
תביט עלינו ברחמים
ותפנה גבה
ותלך מעימנו
ותשאירינו מאחור
ותפסע אל האור.
אוגוסט 2003 |
