אני צריכה לשנן בכל פעם: "את כבר ילדה גדולה, אל תבכי."
ומה אם האסון הזה יחזור שוב? כולם מזהירים אותי וכולם יעזבו
אותי לאנחות, כמו שקרה לפני כמה חודשים. איזה יופי, שוב אני
מרגישה את הגוש מטפס בגרון. אני אמות אם אשכב על המיטה הזאת
עוד פעם אחת. יסובבו לי את העיניים שוב ושוב. הידיים ידממו לי
מהזריקות שוב ושוב. אתחרפן ואתכנס בתוך עצמי. שוב.
אם רק הייתי יכולה לשלוט בעצמי לכמה חודשים קצרים. אולי לשנה
או לכל החיים. אצטרך לרסן את עצמי כמו חיה. אתם יכולים לשאת את
המחשבה שכבר לא אהיה כאן? תבכו קצת ותשכחו. כל מה שישאר זאת
אבן קרה...
נכתב לפני שנה וחצי, עובד משיר ותורגם מאנגלית |
