אז תחשבו איזה נחמד יהיה בלי תקווה. אז אולי אנשים היו קצת
אדישים, אבל לאף אחד לא יהיה כואב יותר. אני שונא כשכואב. אבל
לא בגלל זה אני לא אומר לה. אני לא אומר לה, כי אני לא רואה
שום סיבה שהיא תרצה להיות איתי. וככה, לפחות אני לא חייב
להתמודד עם זה, ואני יכול לפרש כל חיוך סתמי של שלום, כמשהו
יותר עמוק. אם זה אפילו אין לי בעיה, זה בסדר. אבל כשזה קורה,
אתה מסתבך עמוק מדי. אתה הולך, ואתה מתחיל להניח שבגלל שלך יש
רגשות כלפיה, אז בטח גם לה יש רגשות כלפיך, ואתה מתחיל להיכנס
קצת עמוק מדי במשהו שהוא בסך הכל אשליה. גם אם אשליות אין לי
בעיה, אני רק שונא את זה כשהן מתנפצות. כשאתה תופס את עצמך
פתאם במראה, או בכל מקום אחר. ואתה פתאם קולט, שאין לך מושג
למה לעזאזל חשבת שהיא תמצא בך אפילו טיפת עניין. מה אני באמת
מרגיש כלפיה, אני לא יודע. אני יותר מאוהב בצורך לאהוב, מאשר
ממש בה אני חושב. לא שאני יכול לדעת, אף פעם לא הייתי איתה.
אבל נראה לי שזה נכון, שאני מעדיף לאהוב מרחוק את האשליה שלי,
מאשר להיכנס עמוק למשהו אמיתי, שיכול להישבר. אם היא תסכים,
וזה לא כמו שחשבתי אז סתם נדפקתי. ואם היא לא תסכים, וזה בטח
מה שיקרה. אז גם כן נדפקתי. אני לא יודע מאיפה כל הזמן באות לי
המחשבות האלה, שאולי הפעם זה ילך. אולי הפעם, זה ממש יצליח.
ולא שזה אי פעם הצליח, ולא שזה יצליח גם הפעם. אבל זה הדפק
בתקווה, שהיא באה עם איזה הרגשת אופוריה שנורא קל להתמכר אליה,
כמו סם. אתה צריך עוד, כדי לא להתמודד עם המציאות. אם רק הייתי
יודע מי זה הבחור הזה שהמציא את התקווה, הייתי מפוצץ אותו
מכות. הוא בטח חשב שהוא עשה טובה גדולה לאנושות, שהוא בטח הציל
הרבה חיים, וכל מיני דברים כאלה. אבל לא. הוא סתם אדיוט שהתערב
לאנשים אחרים בחיים. מאיפה הוא מרשה לעצמו לעשות את זה בכלל,
מה לעזאזל הוא כבר קיווה להשיג. אז בטח היא אף פעם לא תהיה
שלי. אין שום סיבה שכן, אלוהים יודע שאני לא הייתי רוצה להיות
עם עצמי, ולה בטח יש סטנדרטים גבוהים יותר ממני. אולי אני סתם
תפוס עליה, כי אין לי יותר על מי להיות תפוס. היא מספיק
מיוחדת, אבל גם מספיק קרובה בשביל שהאשליה שלי תהיה אמינה.
בשביל שאני באמת אאמין שיש לזה סיכוי, אין מה לעשות. התקווה
הזאת היא ערמומית. אתה בכלל לא שם לב שהיא שם לפעמים. אז
תגידו, נכון שעכשיו אתם חושבים שיהיה לנו עולם יותר טוב בלי
תקווה? אנשים אולי ימותו, אבל מה לעשות שזה קורה גם ככה,
ולפחות לא יהיו לנו אמונות שווא. לא נבזבז את הזמן בחלומות
מטופשים, על מה שיקרה ולא יקרה. ואולי גם נבין קצת יותר טוב את
העולם. נרצה, נדבר עם מישהי. היא תגיד לא, בסדר. אפשר לחשוב
שקיוונו אחרת בכל מקרה. בכלל לא נצטרך אנשים אחרים. אנשים
אחרים בכלל יהיו די משעממים ודיכאוניים, וגם לא נעשה שום דבר
בחיים, כי למה אנחנו כבר מקווים שיקרה. אז נשב בחדר כל היום.
ביג דיל. גם ככה אני יושב בחדר כל היום.