(סיפור די הזוי. נכתב ב-21.6.03)


אכן כותרת חסרת כל טעם. כל רעיון. כל דבר.
לא משנה, זה לא היה קשור. ועכשיו לסיפורי. (זהו סיפור עצוב,
מדכא ובעל רצון לבלונים וכל מיני דברים שליצנים משתמשים בהם.
הקריאה הינה על אחריות המשתמש בלבד, אז שלא תבואו אלי בוכים
אחר-כך ותגידו "וואאהה... וווואהה... קראתי את הסיפור!!!"
טוב?)

הכל התחיל ביום בהיר אחד אחרי הגן. חזי (שם מוזר, אכן) יצא
מהגן טוב לבב ושמח, כי יורד גשם ביום קיצי שכזה. לאחר 4 שעות
ו-53 דקות בערך, קפץ חזי מכורסתו בזמן שצפה בטלוויזיה, כשנזכר
ששכח את היען שלו בגן!
רץ חזי לאמו, כשבוכה ואומר: "אימא!! נפלה לי הסבתא לאגם!!!"
"לא, זה לא קשור." חשב לעצמו חזי. "זה מסיפור אחר..."
בעודו רץ במסדרונות ביתו האצילי הארוך המייגע ובעל ה-2 וחצי
קומות, הפיל את האגרטל שעמד לו בשקט על השולחן בחדר האורחים.
בכדי להוסיף טעם לסיפור מעניין ומרגש זה, אחזיר את הזמן דקה
אחורה. "אוי לא. הנה מגיע שוב הילד הזה" חשב לעצמו האגרטל.
"האם הוא יפיל אותי שוב? האם אשבר? או שסתם אפול ולא יקרה לי
כלום? האם שוקולית של עלית זה באמת טעים? או האם מספריים
יכולים לגזור וילונות בקו ישר? מה מקומנו בעולם? למה יש את
הילד המעצבן הזה בפרסומת של כללית-קול שכל הזמן שואל למה? לא
הייתם רוצה פשוט לתת לו בעיטה? הוא מקרה שדורש בעיטה. או למה
לא הייתה שאלה במשפט הקודם שלי?" כן, אלו היו רצף של מחשבות
ממוצעות של האגרטל של חזי, מה שגורם לנו לתהות מדוע אנחנו
שולטים בעולם, ולא הם - האגרטלים.
בחזרה לסיפורינו. בעודו רץ חזי לתוך חדר האורחים במהירות
מסחררת, קופץ מעל המשאית, רץ ליד הכלב, עושה פליק-פלאק באוויר,
3 סלטות לאחור וגלגלון לסיום, מזיז קלות חזי את השטיח שמזיז את
השולחן שמפיל את האגרטל!
"אוי ווי!! אוי ווי!" אמרה הסבתא הפולניה.
"מה אעשה?" חשב חזי. "מה אגיד לאימא? היא לעולם לא תאמין
שהג'ירף עשה את זה, כמו בפעם שעברה! הרי שג'ירפים הם חיה
חכמה!" אמר לעצמו. "אבל מצד שני, אוכל להאשים אותו שוב, משום
שהוא לא יוכל להגן על עצמו, משום שאין לו מיתרי קול". אכן
מחשבה נכונה. "וכך אעשה!" אמר חזי בקול בזמן ששומעים חתול
מיילל, רעם ברקע ואת הסימפוניה ה-9 של בטהובן.
"אבוי!" נזכרה הסבתא הפולניה.
"שכחתי לגמרי את היען שלי!" אמר חזי בקול.
הפעם אימא שמעה. אימא שומעת הכל. היא אפילו שמעה אותי מעכל את
האוכל משבוע שעבר.
"מה קורה פה?!" שאלה אימא.
"אימא, תירגעי" אמר חזי. "אני יכול להסביר?"
"לא!" אמרה אימא. "ואל תשאל שאלות!"
אימא תמיד אומרת לא לשאול יותר מדי שאלות. שהרכבת תגיע למקום
טוב יותר. מלא בחברים. חלקם אפילו מדברים עברית. כולם ישנים
באותה מיטה, היא אומרת. אוכלים מאותה צלחת, וגם לא אוכלים
מאותה צלחת. חלקם הולכים מוקדם בבוקר כדי לעבוד, כדי שהגרמנים
לא ייקחו אותנו.
אתמול ברחנו אני ושמשון דרך הפתח שבגדר כדי למצוא קצת אוכל.
כדי להצליח לשרוד את היום. אבל הוא תפס אותנו. לוויתן ענקי
בגודל 30 ס"מ הצליח לתפוס אותנו אחרי 4 פעמים שהצלחנו להתחמק.
(זה לא היה ממש קשה, אתם יודעים... כי זה לא ממש מסובך להתחמק
מלוויתן כשהוא לא נמצא בים).
אך המצב רק החמיר. רבקה, מנהיגת החבורה אמרה יום אחד "לא עוד!
אנחנו לא ניתן ללוויתן הזה להפחיד אותנו! כוונותינו מקודשות,
ועלינו להציל את בית המקדש! למען השם!!!"
הסתערו רבקה וחברותיה המכביות על העיר ירושלים במטרה לכבוש
אותה מידי הגרמנים הנועזים. "אכטונג ווטכסנג! שווקלי ראסון
שכטי קוונה!" אמר מנהיג הגרמנים.
הסתערו אחד על השני המכבים הנועזים והגרמנים ה-אני-לא-אומר-מה.
איציק קפיציק בשדה האימונים, פראן מלמדת אנגלית וזיקית הופכת
צבעים בכדי להשתלב, רצו כולם ללא כל סיבה, כי כך קפיציק אמר.
בעודם נלחמים זה בזה בכל כוחם, מתרוצץ ביניהם חזי, שעדיין מחפש
אחר היען שאיבד בגן!
רץ הנה והנה בין הגרמנים ומקלל אותם משום שהם לא יכולים להבין,
קפץ הארנב משום מקום כדי להצטרף להמולה ולהילולה.

"לא אימא!" נזכר חזי לצעוק, כדי שאימא תשמע. "תני לי להסביר...
רק הפעם. בלי שאלות"
"בסדר" צעקה אימא בזמן שתוקעת מזלג חד וחלק במנהיג הגרמנים
האיום והאכזרי בזמן שצועק "שניצל ווכנסט, אלטכן ושלאל!!" "אבל
זו הפעם האחרונה".
"אוקי" השיב חזי. "אז ככה. מה שהיה זה שבזמן שחזרתי מהגן,
נזכרתי ששכחתי את היען שלי ו.." "מה?!" צעקה אימא "שכחת את
היען ולא אמרת לי?! קדימה, עלה על הסוס ונרכב לנו יחד לעבר
השקיעה הרומנטית במטרה לחפש את היען שלך".
יום עבר, ועדיין לא מצאו אימא וחזי את היען האבודה. "אולי
לעולם לא נמצא אותה, אימא?" שאל חזי. "לא נמצא את מי, חזי..ז
ורעם!" צעקה אימא! "אני רואה אותה!"
"אהה!" צעקות שמחה וששון לכל ילד בלון צעקו יחדיו אימא וחזי.
"זו סיבה למסיבה!" אמרה אימא.
טראנסים, בלגאנים, קונצים, עשן, אש, שריפה!!! מה? לא. אל
תשאלו. זהו יום חדש, ומסיבה חדשה.
טראנסים, בלגאנים, קונצים, ערסים וכוסיות הסתובבו להם באחו,
כשהם חושבים לעצמם "מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה?"
בבוקר יום א', הזברה קמה, לבשה את הפיג'מה, והסתובבה לה כך
ברחובות, בזמן שהיא מתעלמת מתגובות התיירים היפנים, שפשוט
חייבים לצלם כל דבר.

"היום ולא אתמול. שלשום ולא מחר. לפני יומיים ולא בשבוע הבא."
זה מה שאמר הסיני הזקן והחכם לאימא ולחזי, המחפשים את היען
נואשות. "תמצאו אותה לא היום, הרי שמחרתיים אינו יום חדש משום
שאין אתמול למחר".
אימא וחזי החליטו להתעלם מהסיני המשוגע, משום שאימא של אימא של
חזי אמרה להם להתעלם מאנשים מוזרים שמסתובבים ברחובות עם כוסות
בירה ושלוקים מהקיוסק של דבורה.
"2 וחצי" אמרה דבורה. "מה 2 וחצי?!" אמר הערס לפני חזי בתור.
"אתמול זה עלה 2!!!" "מה לעשות? יש מיתון" אמרה דבורה.
"אכן לא הוגן" חשב לעצמו חזי. "מחירים שכאלו לא הולכים ברגל".
המשיכו להם חזי ואימא על הגמל במדבר שלא הוזכר עד עכשיו. (לא
תהיתם בכלל איפה הם מחפשים את היען? במדבר! אחרת איפה?)
חזי היה צמא. צמא עד כדי רעב. אימא גם הייתה צמאה, אבל משום
שהייתה לה ראיה ממש טובה, הצליחה אימא למצוא בדואי מסכן,
שכנראה איבד את דרכו.
"סליחה, בדואי?" אמרה אימא "אתה יכול להביא לנו קצת מים?"
"עזבו אותי!" אמר הבדואי "אני מחפש אחרי הנמלה, העכביש, העכבר,
הפטרוזיליה, היען וה..."
"היען?! אמרת היען?!" קטעה אותו אימא בהתלהבות.
"אממ... לא... לא היען הזאת. אנחנו לא מדברים על אותה יען!.."
השיב הבדואי בהיסוס.
"ומניין לך שהמניין מתקיים היום ולא ביום שבת?!" השיבה אימא.
"איני יודע" השיב הבדואי "משום שכך הדבר."
"איזה דבר? על מה אתה מדבר?" שאלה אימא בבילבול.
"דבר, לא דבר. אלה שאוכלים את השדות. את לא יודעת לקרוא!" לחש
הבדואי בקול שאפילו הנמר מהרי ההימליה היה יכול לשמוע.
"אני כן יודעת לקרוא!" אמרה אימא בכעס. "בוא נתערב!"
"בואי." השיב הבדואי.
"רגע אחד, חבר'ה!" הפריד בניהם חזי. "לא באנו לריב! אלא
להתפייס, למצוא אחווה בעולם. שקל ושלווה..." אמר חזי. "אה, לא,
זה לא זה..." נזכר חזי. "אנחנו מחפשים את היען כבר 3 עמודים!
קדימה! אין לקוראים כוח לקרוא כל כך הרבה!"
"צודק" אמרו אימא וישמעאל פה אחד. מי זה ישמעאל אתם בטח שואלים
את עצמכם. ובכן, יחיאל הוא קיצור של יחזקאל, החבר של ישמעאל,
אבא של שמשון, חבר של חזי, אחותו של רבקה, שנהפך לבדואי שאיתו
מדברים אימא וחזי ברגע זה!
"מספיק". "אני הולך הביתה" אמר ההומלס.
"אוי ווי! נגמר לי הקניידלעך! צריך להכין עוד שניצל!" אמרה
הסבתא הפולניה.
מדוע יום ראשון הוא לא יום שני? האם ימצאו חזי ואימא את היען
המסתורית והאם היפנים יצליחו לנצח את הערבים באינתיפאדה חסרת
הטעם שמשתוללת בימים אלו בישראל?

"איני יכול לענות על השאלות האלו!" אמר חזי. "אני רק בן 4 for
God sake!"
"אוקי, עד כאן. הסיפור הזה נמשך יותר מדי זמן." אמר חזי בקול
רועם ונחוש. "אני חוזר הביתה עם ההומלס, ולא איכפת לי אם נמצא
את היען או לא!"
חזר חזי הביתה, ראה קצת טלוויזיה, השכיב את הברווז וההומלס
לישון, וחשב לעצמו "מדוע אני משכיב ברווז והומלס לישון? הם לא
אמורים להשכיב אותי לישון? הרי אני רק בן 4."
אימא חזרה.
אימא תמיד חוזרת. תמיד באותה שעה. 19:46. האוטובוס תמיד מאחר,
אך היא יודעת שהוא מאחר. כן. זוהי אימא. אישה נחושה שלא מתפשרת

לעולם. לא מתקלחת במים קרים, לא רצה בבוקר עם התנינים ולא
אוכלת גרבילים לארוחת צהריים. ככה היא. לא נורא, קורה.