צרחות של לב קורע שמיים אפלים
הייתי שמעתי קול אדיר,
מבכר את בוא עצבות הנפש הדוממה
בינות עצי עבר ודמעות כסופות,
על אודם לבנו קראנו תפילה חרישית
וקולנו נשמע למרחקים,
קול עבר הווה עתיד מיוסרים.
שמעתי על דרך לא קלה לזכור נופלים
על פרח אשר לעולם לא נובל, לא קמל.
על דרכי יסורים של אלים כואבים,
אמהות נודדות על אדמה שדופה,
אבות יגעים אשר נפשם המיוסרת קמלה עימם,
על בנים ובנות ארורים ואפלים,
אבודים בינות מאור הכוכבים
הנוגים ורודפים את שחור האור
ואט אט אף הם מתים.
ידעתי שנאה של בכי חנוק,
של דמעה ארורה וקול יחיד
עוד אחת כך תיגווע לאיטה
עוד דמעה, שמש חיינו, נשמה טהורה
האמנם כך ינדוד עבר מיוסר אל הווה מיותר
ושוב - אל עתיד לא צפוי, לא רצוי, דהוי?
קינת אהובה, אהובת לבי
דמעותיי נסוכו המה בשקף דמותי
ידעתי דמעות קלילות מרירות
נסחפות הן בזרמי אויר קריר
ושמש חיינו מוסיפה חמימות
מהולה בעצבות מה
באשר צלחו קרני אור קרנות מזבח אהבתי
ואור יקרות יבהיק לובן מצבה לבנה
עם כתובת דהויה, מעבר לא צפוי,
אכן, אף הוא, דהוי.
מגע ידייך החמימות - קרירות הרוח המלטפת
מאור כוכביי הנוגים - חשכת דרכי השותקת
אמהות ואבות בנים ובנות וכל ילדי העולם
עבר כך אל הווה נסחף ועתידנו נשאר מיותם
ופרחי הדמע החשים לקרבך
ירכינו ראשם לכבודך
יראים למגע טוהר לבך
ושלהבת של אור לבבות
תהפך ללהבה בודדת - בוהקת
באור יקרות,
וקרניים שקטות ונוגות
חמימות על פני אדמה גוועת
זוהי קינתי בארץ לא נודעת
וכוכב נוסף נופל לאיטו
צולח שמיים אפלים
שתיים שלהבות בוערות
לאורן החיוור של קרניים דהויות
לזכרם של שניים לבבות. |