אז בכיתי. אני לא יודע אם זה באמת עשה לה כל כך טוב, אבל היא
כנראה מאוד היתה צריכה לראות גם אותי בוכה. אני לא ממש יודע
למה. זה לא היה לי קשה ממש לגרום לדמעות לטפטף, רק הרגשה קצת
מוזרה. גם לא ממש הבנתי למה בוכים. אף פעם לא ממש בכיתי. כנראה
שלא ממש הרגשתי צורך. גם כשסבתא אסתר מתה, בהפתעה, והייתי
בהלוויה בקרית ביאליק, לא בכיתי. אמא אמרה לי "אתה יודע, מותר
לבכות", ובכתה בעצמה. אבל לא ממש הרגשתי צורך, אז הזלתי כמה
דמעות, ככה בשביל האווירה, אבל זה לא היה ממש לבכות.

אבל ענתי, היא מתה על זה. היא בוכה כל הזמן, מסרטים, מסתם
מילים, מכל מיני דברים כאלה סנטימנטלים. בהתחלה זה היה נראה לי
קצת מוזר, אבל לאט לאט התרגלתי, למדתי מה לעשות, איך לחבק, מתי
לעזוב אותה לבד. למדתי להעריך את הבכי שלה. ואז אורי מת. בדיוק
היינו במיטה, חורף גשום, מתערבלים לנו, מתחת לשמיכה אווזית.
הטלפון צלצל, אני בכלל לא רציתי לענות, אני לא ממש מחבב
טלפונים, במיוחד לא כשאני במיטה, אבל ענתי, עם כל המניות שלה
בבורסה בהונג קונג, לא ממש יכולה לפספס שיחות. "תענה, אולי זה
חשוב, מקסימום תגיד שאתה עסוק." הצלצול המעצבן המשיך, הייתה לי
ברירה? היא נתנה לי את השפורפרת, עומר היה על הקו, היה לו מן
קול מוזר כזה, לחוץ, "איפה אתה" הוא שאל "בבית?" "כן" עניתי,
מנסה להבין את הקול הלחוץ, "למה?" "קרתה תאונה" הוא לוחש,
"לאורי. הטנק התהפך" ואז הוא התחיל לבכות. עומר בוכה, אף פעם
לא ראיתי אפילו ניצוץ של דמעה בעניים של הילד המגודל הזה,
לפחות לא בשש עשרה השנים שאני מכיר אותו, ואז הוא אמר עוד כמה
משפטים ואני רק שתקתי, לא הצלחתי לשמוע, לא הצלחתי לדבר.
ניתקתי את הטלפון, ענתי מביטה בי, "מה קרה?" היא שואלת, "מישהו
מת? הקפיצו אותך חזרה בסיס?" "כן" סיננתי בשקט, "אוף ... " היא
אמרה, "הבטחת שהשבוע יעזבו אותך בשקט, מאנייקים, כאילו שאתה
החייל היחיד בצבא." "לא הקפיצו אותי" אמרתי, "מישהו מת. זה
אורי. הוא התהפך עם הטנק."

היא הביטה בי, היא זיהתה את המבט הרציני, אבל לא ממש יכלה
להבין. ואז היא התחילה לבכות, חיבקתי אותה בעודי בוהה בתקרה.
והיא בכתה, ובכתה, והטלפון צלצל וצלצל, ואז היא הביטה בי,
בעניים מחוקות, "זה בסדר לבכות", היא לחשה, "למה אתה לא בוכה,
תבכה..."