שוב מצאני עצמי הולך בין משעולי הגבעות
נודד בעולם ללא קץ
מחכה להגיע לשדות עד אין סוף
תמונה מצולמת, שחור-לבן צבעיה
וצבעים אלו עזים מכל אור אפור אחר,
וצבעוניים מכל שחור-לבן אחר.
ללכת עוד ועוד,
מבלי לשמוע את טפיפות רגליי,
להמשיך הלאה והשמש לגבי - מאחורי העננים הכבדים,
ללא אלו - לא תיתכן תמונה מושלמת שכזו.
אח מבוערת לאיטה - אמשיך
עד הביקתה הבודדה.
חברה מושלמת - התמונה עדיין לא.
בתוככי הביקתה כוננית ספרים קטנה
והאח השלווה ופסנתר כנף כהה -
עץ אלון עתיק - עוד ישמיע זכרונותיו הרבים
ועוד אני מהלך בינות שדות רחבים
ואור עז משמש נווט בשחור לבן.
דמעה אחת נוספת לזו שיבשה -
מרוח קרירה, חזקה ויציבה.
עלי העשב מפנים לי מקום
משתחווים לי ביראת כבוד.
הם אלו האחרונים לי הנשארו
היודעים על זמנים עברו.
אהלך ולא אמצא
ביקתה בודדה לארח לי לחברה
מאחרי הגבעות הרכות
צבעי אפור יכהו על התמונה
ולבן יפנה מקומו לחשכה אחרונה,
הגשם יירד בחזקה
ולאחר כל זאת
אראה, אדע, אהיה - לעץ אלון עתיק,
שמצא את אדמתו
להשמיע לאחיו העשבים -
את זכרונותיו הרבים... |