שלוש שנים עברו מאז שהתאבדת. שלוש שנים קשות, כואבות וחסרות כל
תוכן או משמעות. אתה יודע כמה ימים מאז אני פותחת עיניים
ומצטערת שהן נפתחו, מצטערת שהתעוררתי למציאות הזאת. כמה נחמד
היה יכול להיות אם פשוט לא הייתי קמה, אם הייתי ממשיכה לישון -
לנצח. ככה לפחות לא היה לי רע, לא הייתי סובלת. אני יודעת שזה
נורא אגואיסטי מצידי לדאוג רק לעצמי, בגלל זה אני לא עושה כלום
עם הריקנות הזו ועם ההרגשה הנוראית שמקוננת בי. לא שופטת אותך,
אם עשית את זה כנראה שמשהו היה ממש לא בסדר. אני מבינה אותך.
מה שאני לא מבינה זה איך לא חשבת על ההורים שלך, על המשפחה...
החברים. אתה יודע שעברו שלוש שנים (עוד שישה ימים...) ועדיין
אין יום שלא חושבים עלייך, שלא עוצמים עיניים ורואים את אותן
עיניים עצובות? אין כזה יום. כל יום אתה מופיע בחיי, בדרך אחת
או אחרת. אני רוצה להתנתק קצת מהתחושות שעוברות בי. להתנתק, לא
לשכוח. אני בחיים לא אשכח אותך. אני פשוט לא מצליחה להתקדם
בחיים שלי, אני עומדת במקום. ולא במקום טוב אני חייבת לציין.
רע לי עכשיו, כל כך רע לי. אבל אתה יודע, זה עובר... אולי לוקח
לזה זמן לפעמים, אבל אני מאמינה שהכל עובר בסופו של דבר. אני
מקווה שבשלב מסויים הכאב והריקנות יעברו. וישארו רק הזכרונות
הטובים. אני כל כך רוצה להמשיך הלאה, אבל מפחדת להשאיר את העבר
מאחור.