הפעם רומיאו היה ערס.
אמנם בלי גורמט, אבל עם כרס, וחריץ כזה, שמבצבץ מהג'ינס
מאחורה, שגרם לך לגחך כל פעם שירד לבדוק את הצמיגים.
והסוס הלבן של הנסיך הנוכחי, היה טויוטה היילקס, משופר, עם
הגנות, ג'י פי אס ולפטופ קטנטן משופצר על לוח השעונים בקבינה.

שיואו איך התפעלת, את תמיד רצית ג'יפ, ונפלת על אחד ששרוף על
העסק.
בעצם, איך עשית את עצמך מתפעלת. אחרי חמש דקות תפסת ת'רעיון,
אבל הוא המשיך ללהג לך באוזן על נפלאות התוכנה והמפות. ולמרות
הכל הצלחתם להתברבר, לפחות פעם פעמיים...
בהתחלה הכל היה חדש, ושונה. מי היום עושה בליינד דייט במצפור
על איזה פיסטין מרוחק באחת עשרה בלילה עם קפה על גזיה וכריות?
מסכנה אחת. מרוב רעב הפכת עיוורת.
ובשניה, כי הוא ידע לתבל את מלותיו בכאלו שתמיד רצית לשמוע,
והיו לו ידים יפות, ונהיה לך קר והוא היה חם, בשניה ויתרת לו
על הכל, זרקת את הכתר, וירדת להתרועע עם העם.
מי היה מאמין.
את, ארזית שכמוך, שלהבת של גזיה הפכה אותך אזובית הקיר, כמה
עצובה את.

אבל ג'יפ זה ג'יפ, שיננת לעצמך. והעיניים שלך שעייפו מאור
ניאונים, כמהו לגבעות הצפוניות ולמדבריות הדרומיים, שהוא
וחבריו בוטשים בגלגלים גסים. הצטרפת לנסיעה, אלא מה.
מה זה משנה, את ממשיכה ברציונליזציה שלך המוכרת, בשכנועים
העצמיים שטופי ערפל רומנטי וורדרד, שירד על הכל, כך שוב, כמו
תמיד. אז מה אם הוא חי כמו חוראני בדירת חדר שהיא בעצם מחסן
מורחב. הוא חי בג'יפ, את קולטת עוד לפני שהוא מכריז על זה
בגאווה באוזניך.
בימים כתיקונם היית בורחת בצווחות אימים, החינוך הפולני שלך
שומר עליך מכאלה, אימא בטח חושבת, אבל הפעם, איכשהו, עצמת את
העיניים לטינופת, לתחתונים המלוכלכים בכל מקום, לקרטוני הפיצה
הריקים, אטמת את אפיך לריח החמצמץ של הזיעה שדבק בסדיניו
הסתורים, במיטה הזוגית שחוברה משתי מיטות יחיד, מוחלת לו על
העובדה שבגיל שלושים ותשע הוא חי ומתנהג כמו בן עשרים, או
פחות.
בתחילה עוד היו לו שנינויות כאלה, שהצחיקו אותך, והודעות אס אם
אס חמודות, ולבך רחב וחם בכל צלצול. ולמרות שרוב השיחות שלכם
היו עליו (את הרי אלופת ההקשבה), על חייו, על הג'יפ והטיולים,
עם המון מונחים מכניים ותיאורים בומבסטיים על מבצעי חילוץ
בבוץ, את רק חייכת והתפללת לרגע שישאל אותך גם משהו, אבל הוא
העדיף לזרוק בדיחה ולקטוע אותך כי בדיוק מישהו עלה מולו בקשר,
מבקש נון צדיק.

ופתאום הוא מודיע לך שהוא מביא את הבת שלו, בת שמונה, את תמותי
עליה, ואין לך אפילו אפשרות לצייץ שזה קצת מביך וקצת מוקדם,
וכשהיא כבר בג'יפ מאחור היא מחייכת אליך חיוך קצת אדיש ושואלת
בת כמה את.
אז נסעתם ליער ההוא בצפון, ואת מלאת התרגשות כי הוא אחז בידך
בכף חמה ולוחצת, נובח על הבת לא להציק, ומציג אותך לחבורה
בחיוך, וכולם סוקרים אותך ככה במבט פולשני מלמטה למעלה, ואת
מתעלמת מהמבט המשותף הזה שלהם שאומר שאת החדשה התורנית שלו. לא
איכפת, את מושכת בכתף, את באת ליהנות, את בטבע, את בטיול
ג'יפים.
וכולם כל כך  צוחקים, בירות ובדיחות ומדורה ואוהל, והילדה ישנה
אתכם והוא דוחף לך ידים לחולצה ומלקק לך את האוזן, ואת למרות
שכל כך רעבה ומחושמלת מצליחה לדחוף אותו על אף כל הכובד שלו,
וללחוש לו שלא נעים לך ממנה, ולבלוע בשקט את הנשיפה
המאוכזבת שלו, אבל שמחה, כי עכשיו גם הנשימות שלה הופכות
שקטות.
למחרת למרות שלא ממש ישנת בלילה, ונשפך עליך קפה רותח על הרגל,
את נושמת את האוויר הצלול ונהנית, אפילו מלשוחח עם הילדה,
ומגלה עד כמה היא זקוקה לחום, ולא איכפת לך לחבק אותה סתם ככה,
כשהיא מתיישבת לידך על הסלע, ואומרת לך ברצינות תהומית שמכל
הבחורות שאבא הביא לטיולים את הכי קולית.
וכשהיא מציעה לך קוביית שוקולד חצי מותכת מידה הקטנה, עומד לך
גוש בגרון.
בערב, חזרתם אליך, והוא מתיישב בסלון ומחכה שתעשי לו טוב, אבל
את עייפה.  מחר ערב יום כיפור, והוא רוצה שתרדו דרומה. קצת
מפחיד אותך, את מודה. אף פעם לא קרה שלא צמת, ועוד טיול? אבל
ההרפתקה קוראת לך, וגם החיוך שעולה בקצות פיו, נעשה
קצת חטאים ביחד, הפעם רק את ואני באוהל. אז את מסכימה.

בבוקר הטלפון קורע לך את האוזן, התקשרו מהמחלקה, איך עזבת פה
בלי לדאוג שיהיה מישהו עד שיבוא התורן? רצה לשם, לסיים
עניינים, ומספיקה להגיע אליו, להשאיר את האוטו ברחוב, שוב עולה
לגי'פ, אבל הפעם הוא לחוץ, לא רוצה לעבור בכבישים בכניסת החג,
לא רוצה לאחר. ורק אחרי שרמזת, הוא נזכר לחבק אותך לרגע,
וממשיך לעיין במפות ולנבוח לקשר כיוונים ועדכונים, כלשונו.
בהמשך, כל פעם שהוא פתח את הפה את רצית שיסתום, כי נהיה לו
דיבור מלוכלך. הוא גם תפס לך את היד והחזיק בה קרוב קרוב אצלו
לבטן, למפשעה. החזיק ולא הרפה. בתחילה חשבת שזה נחמד, סופסוף
מישהו שרוצה מגע נון סטופ. אבל זה היה קצת פחות נעים שאולצת כך
לגעת לו בזין בכל סיבוב, מרגישה איך, בייחוד אם ניסית למשוך את
היד, זה הפך את האיבר שלו לתולעת שמנמנה ומתעבה, שכמו יש לה
חיים משלה.
אבל המדבר הפך מכתום לוורוד והשמש השוקעת מקצה המכתש העבירה בך
צמרמורת כזו, של געגוע מוזר.
ובעליות ובמורדות לא יכולת שלא להתפעל מעצמת המנוע ותלילות
הגלגלים, למרות שאפילו שלא רצית להודות בזה, קצת פחדת.
המוביל לקח אתכם לנחל קטן, חול רך כמצע לשקי השינה. וכשהמאהל
הוקם, והנרגילה עברה בין כולם, והבשרים על האש הפיצו ריח מרטיב
פה, את הצצת בכוכבים וביקשת סליחה  בלב.
הקרירות והיתושים דחפו אתכם מוקדם יותר לאוהל. הוא היה חסר
סבלנות. הוא היה כבד. הוא הזיע מאוד.
וכל מה שבעצם רצית זה חיבוק, כמו אז, בדייט ההוא על ההר. כל מה
שהוא רצה זה לזיין.
לא רצית שיכנס, החשק שלך תקוע בין הרגליים כגוש צורב. הוא
המשיך לנסות , מתעלם ממחאותיך הרפות, לפחות תשים קונדום, את
מנסה... ואז באחת, הוא יורד מעליך, נושף לפרצופך עזבי כבר לא
בא לי, ונשכב על גבו.
ואת מצטנפת לכדור, מנסה לסגור את החור הזה שנפער לך בבטן,
ומתמלא לאט לאט בדמעות חמות.
הנה לך, עינית את נפשך, וגופך, ביום כיפור.
בואי, נו, הוא אומר אחרי איזה זמן, ידו נוגעת בגבך. לא
הסתובבת.

בבוקר מצאת את עצמך לחוצה לקצה האוהל, התחתונים כרוכים סביב
רגל אחת. הוא כבר בחוץ. שומעת אותו משתין.
מר בפה. גם אחרי שתי כוסות קפה ממותק מדי.
נוהגים בשתיקה. המדבר צהוב ומסנוור, הרוח חמה. מזל שיש מזגן,
אני מת מהחום הזה, הוא מתחיל, ואת מהנהנת, ולא מסתכלת עליו.
את מבינה, אני פשוט לא גומר עם קונדום, הוא אומר פתאום, ובא לך
לצרוח שזו בעיה שלו, ומה את יודעת עם מי הוא היה לפניך, ושזה
מהר לך, למרות החשק, פעם אחת את רוצה ללכת עם זה לאט, כמו
בספר...
והכל עולה לך בערבוביה, אבל הוא פתאום מלטף אותך בשקט, על
הראש, מסתכל עלייך עמוק לתוך העיניים ומניד בראשו, ובין הדמעות
שמתחילות להתגנב אל עיניך את מוחלת לו, שוב, ומבטיחה לעצמך
שאפשר ללמד אותו קצת דרך ארץ, ועדינות, ואיך לגעת, ושיהיה
בסדר, כי הוא פתאום שוב נחמד.
ובנחל המאובק, את מחליטה לחלץ קצת את העצמות, עם כל הכבוד
לג'יפ, את גם אוהבת להרגיש את הרגליים שלך, אוהבת עד כאב, כך
מגלה, כשהקרסול מתעקם בנקודה החלשה הרגילה שלו, וזעקת הכאב שלך
מביאה אותו לשאול מרחוק אם הכל בסדר.

אבל הוא לא לוקח בעלות על היד שלך יותר, הוא לא נוגע בך כמעט
מאותו רגע, וגם בים המלח, כשרק שניכם במים החמימים, הוא מחבק
אותך כי את נצמדת אליו ולוחשת לו שאת צריכה קצת חיזוקים
לפעמים, ומנסה לא לשמוע את הגיחוך הקטן שנפלט מבין שפתיו.
ובדרך הביתה, בערב, ככל שמצפינים, הקרירות חודרת מבטנך ללבך
ולראש, ואת מתעוררת מהנמנום לתוך שיחת הקשר הרוחשת, כי מנקרת
בראשך השאלה היסודית למה? למה את עושה את זה לעצמך שוב? אפשר
לצאת לטיולים גם בלי הכאב, בלי ההשפלה הזו. מילה אחת של ערך לא
נאמרה, לא הייתה אפילו נקודת חום אחת במגע.
את לא צריכה את זה. זה לא מגיע לך.
וכשהוא נושק לך ברפרוף יבש על השפתיים, ומורה לך לשמור על
הרגל, את מתרחקת משם במכונית, המגבים חורצים חצאי עיגול שחורים
בלחות שכיסתה את השמשה, והעיניים שלך יבשות.
את יודעת ששוב הוא לא יתקשר, והתחושה הריקה הזו כבר לא משנה לך
יותר.