קטע קצר על אושר רגעי...

היא התקדמה לאט לאט אל הרגע שבו תרגיש כאב.
היא ידעה שאיפשהו שמה, בפינה, זה תמיד יחכה לה.
תמיד יעקוץ ויופיע בפתאומיות.
הכאב. משהו שכולם חווים בחיים.
משהו שרק הולך ונהיה מעיק בכל פעם מחדש.
במשך תקופה מסוימת נדמה היה לה שאין דבר כזה 'כאב'.
שבכלל, מי שמדבר רעות על אהבה אז הוא משוגע,
יש בו משהו לא נורמלי. איך אפשר להגיד רעות על אהבה?
כמובן שאושר הוא לא לנצח, כמובן שאנחנו זוכים רק לטעום אותו
אבל היא הרגישה שזהו, היא היחידה שהצליחה לטעום ממנו
ולאכול עוד ועוד.
עד שיום אחד היא הלכה לה לבד, במנהרה של עצמה
וחשבה לעצמה 'כל כך טוב לי, זה אומר שאני בירידה או בעליה?'
הוא היה בשבילה הכול. היה אהובה, חבר, אבא, פסיכולוג.
היא אהבה אותו, כי הוא לא נורמלי. הוא בדיוק כמוה.
הבן אדם שגרם לה להרגיש תחושות בלתי מזוהות ונעימות.
אבל הוא זה שגרם לה להרגיש בדיוק את ההפך.
הוא היה הראשון שלה.
אבל הראשון הוא הכי מיוחד, הכי טהור. הראשון הוא זה שתמיד
זוכרים.
קשה לה, והיא לא יודעת איך להתמודד עם זה.
בחיים לא נחת עליה כזה עומק של כאב.
והוא, מבחינתו, המשיך בחייו, השאיר את העבר מאחורה.
כמו בן אדם נורמלי והגיוני.
אבל מה לעשות. הילדה הזאת כבר לא תסבול.
היא כבר מתה. מתה מוות קטלני שאף אחד לא חש בקיומו.
'יהיה בסדר', אומרים כולם, אבל האם באמת הבסדר הזה קיים?!