כשהייתי קטנה..
אהבתי ללכת עם אבא לפארק ולשחר כדורגל..
כזאת מן ילדה הייתי. מן בת-בן שכזו.
אהבתי להתלבש בדיוק כמו אבא! בחולצות הגדולות והשחורות שלו,
להכניס את המקטרת השחורה שלו לפה, כובע קסקט משובץ על הראש ואת
הנעליים הגדולות והשחורות שלו.

זה היה המשחק האהוב עלי!
כשכל הבנות בהפסקות היו משחקות בגומי או קופצות בחבל, אני תמיד
הייתי במגרשים עם הבנים.. ככה אהבתי! ככה היה לי כיף!
נו תבינו, כבר אמרתי, מן בת-בן שכזו.
טום-בוי.

לפעמים, כשאף אחד לא היה רואה, הייתי עולה בשקט בשקט לחדר
עבודה של אבא.
הייתי מתיישבת בכסא הגדול והשחור שלו, מסתכלת בספר הטלפונים
הגדוש שלו.
``וואו`` חשבתי לעצמי. ``אבא איש חשוב!``
והייתי גאה.
הייתי גאה שמכל האבאים (ככה אמרתי פעם) שבעולם יצא לי אבא
כזה.
אבא חשוב!

יום אחד, אבא חזר מהעבודה..
``וואו אבא. כמה זמן לא ראיתי אותך!!!`` והדבקתי לו נשיקה
ענקקקייתת על הלחי.
אבא ליטף אותי על הראש ונכנס הבייתה..
ראיתי קופסאות בידיים שלו.
``מה אבא קנית לי מתנה??`` שאלתי בהתרגשות..
``לא חמודה.. סתם עשיתי לי קניות.`` אבא אמר טיפה בהיסוס..
``אפשר לראות מה קנית אבא?? פליז פליז פליז!!!`` כמעט התחננתי.
אפילו לא יודעת למה..
``אהה כן. כן, את יכולה לראות`` אבא אמר.

פתחתי בעדינות את הקופסא.
``תגיד אבא, למה תמיג אתה קונה בגדים שחורים.?? למה תמיד הכל
בשחור??`` שאלתי בתמיהה לאחר שראיתי את המעיל השחור הארוך
שקנה.

אבא שתק.
הסתכל לריצפה ולא השיב.

נבהלתי. אבל לא לחצתי.

ואבא? אבא חייך חיוך קלוש ואמר לי: ``כשתגדלי תביני.''
טוב.
כשאני אגדל אז אני אבין.

יום אחד, לאחר כמה חודשים,שכבתי בחוץ על הדשא, עם הפנים לשמיים
והסתכלתי לעננים..
כ``כ לבנים צחורים ויפים. פשוט תענוג.

``איייי!! מה זה היה??`` הרגשתי טיפה קטנה על האף הקטנטן שלי.
התחלתי לצחוק. ונכנסתי מהר מהר הבייתה.

לאט לאט, תכסו השמיים בעננים אפורים כהים. לאט לאט הפכו
שחורים.
התחיל לרדת גשם. הגשם הכי חזק שראיתי מעודי!
נכנסתי לחדר שלי. והסתכלתי החוצה מבעד לחלון.
ככה בהיתי בגשם החזק רבע שעה בערך.

ואז, לפתע, ראיתי דמות.
דמות לבושה בשחור.
דמות לבושה בשחור נשכבת על הדשא עם הפנים לשמיים.
דמות לבושה בשחור מסתכלת על העננים, שהיו שחורים וקודרים
כ``כ.

נבהלתי

``אבא!!!! אבא!!!!`` צעקתי בכל נפשי.
רצתי החוצה.
בריצה מטורפת רצתי אל הדמות השכובה מטה. אל הדמות שמתבוננת על
העננים. רטובה וספוגה מגשם.
``אבא שלי!!! אבא!`` התחלתי לבכות. לא הצלחתי לעצור את הדמעות
שהתחילו לרדת.
``אבא.. למה?? תסביר לי!! למה??`` רכנתי לעברו, חיבקתי חזק. לא
יכולתי להרפות.
הדמעות שלי התערבבו בשלו.. התערבבו בסערה שהשתוללה בחוץ. בגשם.
בעננים.
``אבא.. בבקשה.. אני מתחננת.. למה הכל שחור? למה אבא? תסביר
לי. תסביר.``
התחננתי.

לפתע הוא קם במהירות ואמר: ``בואי איתי. אני רוצה להביא לך
משהו.``
ניגבתי את הדמעות והושטתי לו יד קטנה..
הוא לקח אותי למחסן שהיה מאחורי הבית שלנו. המחסן שהוא בעצמו
בנה.
מעולם לא נכנסתי אליו. לא חשבתי שיש בו משהו חשוב.

אבא פתח את דלת המחסן לאט לאט.
מדפעם שחורים נגלו לעיניי. מכוסים בקופסאות שונות. בצבע שחור.
הוא הוציא קופסא מאובקת אחת. והביא לי אותה.
``תפתחי`` הוא אמר.
פתחתי בזהירות. מחשש או מפחד, או סתם מהתחושה שזו הרבה יותר
מסתם קופסא שחורה.

פתחתי את הקופסא. והוצאתי ממנה בעדינות ובזהירות שימלה קטנה..
שמילה קטנה. בצבע שחור.

אחזתי בשימלה הקטנה, הצמדתי אותה אל ליבי.
``אבא חשוב יש לך.`` אבא אמר חרישי וקולו רעד.
``עם ספר טלפונים גדוש.`` הוא הוסיף
``אבא..`` אמרתי והתחלתי לבכות. ``לאן אתה חותר אבא??``
והוא המשיך -
``אבל משהו אחד חסר בספר הטלפונים הזה. משהו חסר בי.``
לא הבנתי. הייתי מבולבלת. יותר מידי מבולבלת.
``את זוכרת שכשהיית קטנה תמיד הלכנו יחד לשחק יחד כדורגל? והרי
היית כה קטנה.``
``אבא. אני חושבת. אני לא בטוחה. אני..``
``אז.. איבדתי שם משהו..`` ושוב הדמעות החלו להציף את עיניו
הכהות..
ואני, כמו אחוזת דיבוק נמשכתי אחריו והתחלתי לבכות.
``ביתי, איבדתי שם דבר חשוב.. את הדבר החשוב מכל!``
``אבא, מה איבדת שם?? אני אקנה חדש!!! מבטיחה!``
``לא. לא בתי. לב אי אפשר לקנות.`` והוריד את ראשו לריצפה כדי
שלא אראה את הדמעות שזולגות מעיניו ולא מפסיקות לרדת.
``היית מאוד קטנה. בת שלוש אם אני זוכר היטב.``
``יום אחד, ראיתי אותה. לאחר שנים של ריחוק, לאחר שנים שלא
ראינו אחד את השני או דיברנו, ראיתי אותה.
היא ישבה על ספסל ישן מעץ וקראה ספר. כבר הכרתי את שם הסופר
בעל-פה. היא העריצה אותו.`` קולו רעד.
``מבטי לא ניתק ממנה. לקחתי אותך, יקרה שלי, והושבתי אותך ליד
בת השכנים כדי שתשחקו.`` שתק קצת. ואז המשיך.
``התקרבתי אליה.`` שתקתי. והאזנתי בקשב לסיפורו של אבא.
``התיישבתי לידה. ואחזתי לה ביד.`` אבא השמיע כחכוך קל בגרונו,
והמשיך.
``אני אוהב אותך. כל כך אוהב אותך! למה עזבת?? למה? ככה אמרתי
לה. היא שתקה. הורידה את משקפי השמש השחורים שלה מהעיניים
והסתכלה עליי. ``לא. לא הייתה לי בררה. אני. אני גם אוהבת
אותך.`` ככה היא אמרה לי.'`
בשלב הזה כבר התחלתי לצחוק. ``חיחיחי מה אבא, זאת הייתה חברה
שלך??`` שאלתי בסקרנות.
``תביני עוד מעט.`` אבא אמר. ``ואז, היא המשיכה לדבר ואמרה:
אהובי. לא יכולתי להישאר. פשוט. פשוט קמתי כל יום לבוקר שחור.
לא בגללך! בגללי. הכל בגללי. תמיד אהבתי אותך! תמיד!`` קולו של
אבא החל לרעוד. והחלו להציף את עיניו דמעות.
``ואז, בלי שום הזהרה מוקדמת. היא קמה. לא אמרה מילה. הביאה לי
קופסא קטנה בצבע שחור. עליה פתק קטן. הסתובבה. והלכה.
ואני? אני נשארתי שם לבד. על הספסל. עם הדמעות בעיניים. עם לב
שבור.
הסתכלתי עליה. היא התרחקה לאט לאט. היא, עם השימלה השחורה
התרחקה לאט לאט מהחיים שלי.`` אבא שוב השתתק.. אך המשיך.
``פתחתי לאט לאט את הפתק שהיה מוצמד לקופסא הקטנה.``
``אבא, מה היה כתוב בו?? אבא מה היה כתוב בפתק ההוא??`` אמרתי
וקולי רעד.
``פתחתי אותו לאט לאט. ושם, באותיות שחורות וגדולות היה כתוב:

``תמיד רציתי בת שאוכל לגדל. לעשות לה קוקיות בשיער, לשחק
איתה, לצאת לקניות. כל הדברים שאם ובת עושות. נכשלתי.
בגד אחד לא הצלחתי לקנות לה. אולי השימלה שבקופסא תעזור.
מסור לה את אהבתי! מסור לה שאני אוהבת אותה! אני. אני גם. אני
גם אוהבת אותך. תמיד אוהב אותך. לעד.``

היא חתמה את המכתב הקצר בשמה.
ראיתי בקצה המכתב לב קטן בצבע שחור. זה חדר לי עמוק עמוק
לראש.
השחור הזה הרס אותה.

היא לא השאירה כלום.
לא מספר טלפון, לא כתובת.
אבל משהו אחד היא כן השאירה.
את הלב השחור הזה.`` והוא החל לבכות. את כל הכאב שאגר במשך כל
השנים הוא הוציא.

``אבא.. אבא מי זאת?? את מי היא אוהבת? ולמה בשחור??`` שאלתי..
פחדתי לקבל תשובה.
``מאז, השחור הזה חדר לי לראש. כל יום אני מתאבל על שהלכה. כל
יום. עד מותי.
אהבתי אותה. עדיין אוהב אותה. כל-כך..``

יצאנו החוצה אל הגשם. רכנתי לעברו של אבא.. חיבקתי הכי חזק
שיכולתי.
בכיתי.

``את יודעת מה הוא הדבר שאני הכי מצטער עליו?`` קולו רעד.
בקושי יכול היה לדבר.
``מה אבא? מהו הדבר?`` שאלתי בהיסוס..

``הדבר.. שאני הכי מצטער.. הוא שמעולם לא זכית להכיר את
אמך..``

ועכשיו, אחרי כמה שנים.
כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו, הוא אותו יום. שאני ואבא היינו
בפארק.
אותו ספסל ישן.
אותה אשה עם שימלה שחורה..
שמבלי שאף אחד יראה. ראיתי את אבא שלי יושב על הספסל ההוא.. עם
הפתק ביד.
בוכה