ביקשו ממני לכתוב סיפור. על מי שאני עכשיו, או על מי שהייתי
פעם. אני לא מבינה למה אנשים מניחים שטיפול מסוים או אם אתה
מתחיל לדבר במילים אחרות, זה מה שבאמת משנה אותך. אני תמיד
אשאר אותו דבר. וזה לא משנה אם תהיה לי אהבה, או אם אני אתבגר,
ואם פתאום אני אהיה כוכבת קולנוע וכולם ירצו להיות חברים
שלי... זה לא מה שישנה אותי באמת ולא כולם נוטים להבין את זה.
אבל מזה בעצם משנה מה כולם חושבים.
זה הסיפור שאת חלקיו כתבתי. כתבתי ומחקתי. בכל פעם שניסיתי
להתחיל לכתוב אבל לא הצלחתי, ומחקתי רק שתי שורות של פתיחה
טובה אבל ריקה מתוכן. כל מה שנותר לי, לפי מה שהמורה לספרות,
ענת, אומרת. זה לכתוב מה קרה לי, מה הרגשתי. "זה לא חייב להיות
סיפור של רם אורן, אבל משהו מינימלי, בבקשה." ואני חשבתי
שבלעדיי למורה הזאת היה קצת משעמם בחיים.

לפני חודש היה לי יומולדת.
זה היה אירוע מאוד מקושקש. חברים שלי הביאו בירות, ולי היה קצת
לא נעים כי אני לא שותה לידם.
"אם תתני לילדה לשתות איתי קצת, בבית... היא לא תחפש את זה
בפאבים המסריחים שיש לנו פה."
אבא שלי, בין דרינק לדרינק, היה אומר משפטים חכמים ואימא שלי
הייתה אומרת שרק ככה היא יודעת שנשארו לו עוד כמה תאים
שימושיים במוח, שהיא לא לגמרי מטומטמת שהיא עדיין גרה איתו
באותו בית, ובניני לבין עצמי ידעתי שהיא אומרת את זה בשביל
לחזק את עצמה, ולא אותי.
חודש לפני זה הכרתי את אלון.
עם בנים אף פעם לא היה לי מזל. הייתי ביישנית ורק מגעילים
התחילו איתי. ולפעמים נדמה לי שהמגעילים האלה, יש להם חולשה
אלי. אולי אפילו... רדאר. הם קולטים אותי יושבת בצד בפינה שלי
וזה מקסים אותם. האני הפנימי שלי מאותת להם ללכת לדבר איתי,
והאני הפנימי שלי אומר לי לחייך ולשתוק מהחוסר נעימות. אני אתן
לו הרגשה של ביטחון עצמי שמזמן לא הייתה לו, ובהמשך הוא ינסה
להגיד לי את זה בעקיפין, ואפילו לנשק אותי, ואני לא אסכים,
והוא מצידו יפצח בנאום מלהיב על כמה שנשים הם נחשיות ורעות,
והלב שלהם עשוי מקרח, האמת שאני מסכימה.
אלון לא ניסה לנשק אותי, הוא אפילו לא היה מגעיל. זה היה שיפור
לא רע...
ואפילו די חביב. הביישנות שלו הצחיקה אותי והשיחות שלנו על כל
מיני דברים הזויים מצאו חן בעיני.
בפעם הראשונה שהוא היה אצלי בחדר, הוא אפילו לא סגר אחריו את
הדלת, הוא פשוט אמר לי שלום מנומס, שאומר לך דוד רחוק שזוכר את
השם שלך במעומעם. הוא ניגש לספריה שלי והתחילה להתבונן בספרים.
לא היו שם הרבה ספרים, את רוב ספרי הילדים שלי אימא שלי תרמה
לבני דודים, או לאחיינים, או ל'ויצו'. הוא עבר עם האצבע הארוכה
והלבנה שלו על שמות הספרים, וחשבתי שהוא בוחר ספרים בצורה
שטחית, בדיוק כמוני... הפרופיל. הוא הוציא ספר עבה עם כריכה
שחורה וכתוביות אדומות עליו. האמת שלא ממש זכרתי איזה ספר זה
ואיך הוא הגיע לשם, אבל כשאלון פתח אותו והסתכל בו הבנתי איזה
ספר זה היה. "עצות טובות לחיים טובים- למד על סביבתך וצבור
מכרים" אלון ציטט את הכותרת שהייתה כתובה על הספר. "מי הפלצן
שכתב את זה?!" הוא התבונן בדפים, עדיין ממעיט בנוכחות שלי
בחדר. "לא יודעת," משכתי את הכתפיים בביטול. "זה לא ממש משנה."
תקעתי בו עיניים אבל הוא המשיך לקרוא בדפים הראשונים של הספר.
"התעניין בחבריך. שאל לשלומם, לשלום ילדיהם, לשלום הוריהם. צור
קשרים ידידותיים בעזרת שיחות חולין על הה ודה, ואולי תפתח
חברות אמת." אלון ציטט והלך בדרמתיות בחדר, ורק אז העז להתבונן
בי.
"צריך לשרוף את הספר הזה." הוא סגר את הספר ביד אחת ועדיין
התבונן בי בעיניים החומות הגדולות שלו.
"לא ממש קראתי את זה אף פעם." עניתי, והרגשתי שאני מתנצלת.
"אני צריך לקנות לך ספר..." הוא חייך פתאום, והרגשתי שהמצב רוח
שלו השתנה עוד לפני שהספקתי לראות.
"תקנה..." המשכתי בקו המבטל את דבריו, אבל כנראה שהוא לא כל כך
הבין.
"אני באמת אקנה. ליומולדת שלך."
"לא!" צעקתי. "אל תקנה לי ספר ליומולדת!"
הוא נראה מופתע.
"מור, הכל בסדר?" הוא הביט במבט שעוד לא ראיתי אותו מביט בי.
"הכל בסדר. אל תקנה לי ספר ליומולדת." הפתעתי את עצמי בהחלטיות
בה דברתי אליו
"למה לא...?"
"ככה. אתה לא דודה שלי, אתה לא איזה סבתא מלומדת מאנגליה שמנסה
לחנך אותי. אתה חבר שלי. תקנה לי משהו שמתאים לתפקיד שלך בחיים
שלי." ואז שררה בינינו השתיקה המעיקה הזאת כשמתחיל ריב מעיק.
"אוקיי, בסדר... דווקא חשבתי שזה יתאים. סליחה. אני מצטער
אם... "
"אל תצטער. פשוט אל תקנה לי ספר."
"בסדר, בסדר. אני לא רוצה לריב איתך בגלל כזה דבר מטופש."
"באמת לא כדאי שנריב בגלל זה."
"אני מצטער. סליחה." והוא נישק אותי על הלחי וחיבק אותי. אז
סלחתי.

למרות הסליחה השיגעון של אלון לספרים לא חלף. כל פעם שהוא היה
מגיע אליי הביתה היה מגיע עם ספר, וכל פעם עם שם מוזר אחר. שם
מושר ומחריד אחר. פעם שאלתי אותו אם אתגר קרת זה לא מספיק חכם
ושנון בשבילו. הוא ענה שלא. שאלתי אותו אם הוא היה יכול לשמח
אותי ולקנות לי איזה הארי פוטר צבעוני ונחמד, בתרגום עליז
שישמח אותי ויגרום לי לחייך. אלון אמר שלכל ספר יש מטרה,
ולספרים שהוא מביא לי יש מטרות עמוקות הרבה יותר מאשר סתם
לגרום לי לחייך לכמה דקות.
לא תמיד הבנתי למה כל פעם שהוא מחזיק ספר עבה כזה ורציני ביד
זה גורם לו לדבר במילים שהוא בד"כ לא מדבר אליי. כי רוב הזמן
הוא מחייך אליי וגורם לי לצחוק. כמו הארי פוטר. ואם עכשיו הוא
היה יודע שהשוויתי אותו להארי פוטר אני בטוחה שהוא לא היה סולח
לי על זה כל כך מהר.

ה-12 לנובמבר הגיע. בערב כשיצאתי מהמקלחת, נכנסתי לחדר להתלבש.

האמת היא שהתרגשתי. לא כל יום את בת 16. את פעם אחת בת 16. רק
פעם אחת.
התלבשתי מהר, והתאפרתי מול המראה. התיישבתי על הרצפה הקרה, בין
הר של מתנות שכבר הספקתי לקבל, חושבת אם לשמור את העטיפות או
פשוט לזרוק את כולן. בסופו של דבר החלטתי לא להתעמת עם עצמי
יותר מדי ויצאתי מהחדר.
ישבתי בחוץ, והיה קצת קר. אחר כך חברות שלי הגיעו ונכנסנו
הביתה ודיברנו. אני לא מדברת הרבה, אבל סיפרתי קצת על אלון,
ועל זה שהוא גורם לי לחייך וגם קצת על השיגעון שלו לספרים. נטע
הסתכלה בי במבטים תמוהים כשראתה את הספרייה שלי. "עזבי אותך"
חייכתי וגם אני קצת שאלתי את עצמי, אם משהו לא בסדר.
בסביבות 3 אני חושבת שכבר כולם היו שיכורים. כולל נטע. רק מיכל
ישבה בצד ועישנה אחרי עוד ריב לא מוצלח עם החבר הלא מוצלח שלה.
ורציתי להגיד לה משהו אבל הדמעות חנקו את הגרון שלי. כל כך
כעסתי וכל כך דאגתי באותו זמן, והחרדה והעצבים שיתקו אותי בבת
אחת. עמדתי מלפני כל המון החברים שלי, שיכורים מעשנים ומקיאים,
וכולם הגעילו אותי. כולם. ורק חיכיתי לאלון שיגאל אותי מהצרה
הזאת, שיבוא לחבק אותי ואני ארגיש קצת אחרת, אולי אפילו אשכח
את היומולדת שקצת, אפילו די הרבה, נהרס לי. כעסתי על החברים
שלי שחשבתי שהם חברים שלי, שבעצם הסיבה היחידה שהם פה היא
להשתכר קצת, ולנצל את מי שמספיק שיכורה לתת להם לגעת בה קצת.
כעסתי עוד יותר על עצמי, כי למרות שאני בת 16 אני עדיין לא
יודעת מי החברים שלי באמת, וכעסתי על עצמי שהחבר שלי אפילו
טורח להגיע. אבל באותו רגע כשחשבתי על זה הוא הופיע שם. מגיע
מאחורי בפינה עם השיער השחור שלו והעיניים החומות שלו, וכל כך
רציתי לכעוס עליו שהשאיר אותי לבד פה עם האנשים שעושים את עצמם
חברים שלי, ולבד עם הדמעות שלי ששנאתי כל כך לבכות אותם.

אלון חיבק אותי. הוא חיבק אותי מן חיבוק של רחמים. חיבוק שכמה
שניסיתי לתפוס אותו לא הצלחתי כי לא היה מה לתפוס. הוא לא חיבק
אותי, הוא סתם החזיק.
הסתכלתי בו והעיניים שלי דמעו. ורציתי להגיד משהו אבל כל מה
שיצאו זה רק כמה משיכות באף.
הוא הסיט את השיער שלי אל מאחורי האוזן, ולא אמר שומדבר, רק
הביט בי במבט הריק שלו.
"בואי נשב." הוא אמר לי, ושנינו התיישבנו על המדרכה ביחד, הראש
שלי על הכתף שלו והיד שלו מחזיקה אותי. ובכיתי. לפחות שעה
שלמה.
אחרי שנרגעתי הוא שאל אותי שוב אם הכל בסדר, ואמרתי שקצת יותר
טוב.
ואז הוא הוסיף במין מלמול שאנחנו לא באמת מכירים אף אחד, ושלא
צריכות להיות לי ציפיות גבוהות מאנשים.
"גם ככה כולם מאכזבים בסוף, ובסופו של דבר את לא באמת יכולה
לסמוך על אף אחד, תסמכי על עצמך, מור. ואל תהיי נתונה לאהבתם
של אחרים."
"זה מן טיפ לחיים? עצה להכרת הסביבה?" שאלתי ברצינות.
"תקראי לזה איך שאת רוצה." הוא ביטל את מה שאמרתי ומשך את
הכתפיים. הזזתי את הראש והסתכלתי בו כלא מאמינה.
"זאת לא שיטה אתה יודע..."
"לפחות אני לא מעמיד פנים שאני אוהב אותך, כמו החברים שלך."
"אין בנאדם בעולם הזה שלא רוצה שיחבקו אותו וילטפו אותו, אלון.
ואם אתה חושב שאתה יוצר לעצמך עולם יותר טוב בזה שאתה רוכש לך
חברים, ואחר כך אומר שאתה צריך לסמוך רק על עצמך, אז גם אתה
מעמיד פנים. גם אתה מעמיד שאתה אוהב את החברים שלך והידידות
שלך, כשבעצם אתה לא נותן להם לאהוב אותך ואתה גם לא רוכש להם
אהבה." אמרתי בכעס.
"אני לא רוכש חברים, מור."
"אז אם זה ככה מה אתה עושה?! מאכיל את עצמך מזון סוציאלי שנחוץ
לך כדי להמשיך לחיות?" קמתי ועמדתי מולו, אולי זה ייתן לי קצת
כוח להגיד את מה שיש לי להגיד.
"מי אמר שאני רוצה להמשיך לחיות?"
"אל תבלבל את המוח! אתה ילד, אלון. והמרה השחורה שאתה מתכסה בה
לא תועיל לך. היא תשבור אותך יותר מדי מהר."
"אבל אני כבר שבור" הוא אמר בלי רגש, בלי טעם, באדישות. בקולו
לא נשמע צל של אמת, ובגלל זה כעסתי עליו כל כך.
"אתה ילד, וכל הבגרות שבעולם, וכל הספרים שבעולם לא יעזרו לך
להיפטר מזה. המוות הוא פתרון לאנשים חלשים, אלון. זאת דרך קלה
לברוח, במקום להתמודד עם המפלצת שעומדת מולך!"
"הכי פשוט זה לתת לה לאכול אותך, ולגמור עם זה."
"צא מהספר שלך אלון."
"אני עוד אצא, אל תדאגי." הוא קם והלך, והדמעות שוב חנקו את
הגרון שלי ושטפו את הפנים שלי. נשארתי עוד לשבת שם קצת, עד שכל
החברים שלי נעלמו מהבית. בארבע בבוקר כשכבר היה כל כך קר
והשפתיים שלי רעדו, קמתי ללכת. אבל לפני שקמתי ראיתי משהו על
המדרכה שהקפיא אותי. המתנה של אלון, זאת הייתה שקית של
סטימצקי. לקחתי אותה, ואפילו לא הסתכלתי בפנים, זרקתי אותה
לתוך ארגז קרטון, ואחריה את כל הספרים שהיו בספריה אחד- אחד,
עד שהארגז התמלא בספרים והספרייה נשארה ריקה. ומשום כשהסתכלתי
עליה ריקה, הרגשתי שהיא כבר קצת מתגעגעת.

חודש אחרי. אני יושבת פה ובוכה כמה דמעות חמות וגדולות על
המקלדת. נזכרת בשבבים של זכרונות שיש לי מאלון, כותבת רם אורן
ילדותי למורה שלי לספרות, שתלך גם היא להזדיין.
אז הנה, ענת, בשבילך אני כותבת, כי ביקשת הרבה רגש ועוצמה.

הייתה לוויה יפה. בכיתי קצת, אבל ממש קצת. אימא שלי חיבקה
אותי חזק- חזק, כמו שהיא חיבקה אותי פעם אחת, כשהייתי קטנה
ואבא שלי, לפני שהוא התחיל עם השתייה, לקח אותנו ללונה פארק
בתל אביב. אימא אז לקחה אותי לרכבת שדים, ובאמצע התחלתי לבכות,
היא חיבקה אותי חזק ואמרה לי באוזן
"תראי, זאת בובה! זאת רק בובה!" ואיזה מזל שהרכבת שם נגמרת
בדיוק אחרי דקה, ומהר אימא קלחה אותי לקנות גלידה, ואבא קנה
דיאט קולה. וכשנזכרתי בזה, כשאבא ביקש מהמוכר פחית דיאט קולה,
בכיתי קצת, והיה לי קצת עצוב. כי כבר הרבה שנים שהוא לא ביקש
דיאט קולה.
אימא חיבקה אותי ממש קרוב אליה, והרגשתי שוב בת 3.

אחרי הלוויה הגעתי הביתה והתיישבתי על המיטה. נאנחתי ונשכבתי
אחורה, על הגב.
פתאום ראיתי את הספרייה העירומה שלי. איפה כל הספרים? נזכרתי
שזרקתי אותם בארגז.
הסתכלתי לשמאלי. שם היה הארגז המלא ספרים שאלון הביא לי.
איזשהו דחף פעם בי, והתחלתי לנבור בתוך הארגז, העפתי את כל
הספרים החוצה, את כל הספרים שאלון הביא לי, "לספרים שאני מביא
לך יש מטורות עמוקות יותר מאשר לגרום לך לחייך לכמה דקות".
שמעתי את הקול שלו מהדהד בין האוזניים שלי, ואז מצאתי את הספר,
הוא היה עוד בשקית הלבנה של סטימצקי. הוצאתי אותו מהשקית.
זה היה ספר לבן, והיה כתוב עליו באותיות שחורות גדולות "מי
יבכה כשתמות?"
ומתחתיו הייתה כותרת קטנה "המדריך לרכישת חברים". וכל מה
שחשבתי עליו, שזה כזה שם נורא לספר, ובטח בגלל זה לא הרבה
אנשים קונים אותו. זרקתי אותו חזרה לארגז.


אתמול כשהגיעה המשאית של ההובלה, רוסי קירח שקוראים לו יגאל,
שאל את אימא שלי "מה לעשות עם ארגז."
אימא אמרה לו לזרוק.
"זה של ילדה?" הוא שאל את אימא שלי. אימא הנהנה והביטה בי
בעצב.
יגאל התקרב אליי ושאל אם הוא יכול בבקשה לקחת איזה ספר מהארגז,
בשביל לשפר את העברית. אמרתי לו שבסדר, ואחר כך אמרתי שממש לא
אכפת לי והוא יכול לקחת את כל הארגז... הוא חייך אליי חיוך
שמח, ואני חייכתי סתם, בלי שום כוונה. לא היה לו מה לתת לי
בתמורה, אז יגאל הרוסי הקירח נתן לי לשבת לידו במשאית. וכל
הדרך נעצתי עיניים בחלון, ונפלו לי דמעות קטנות מהעיניים.
ואם אני לא טועה, בין דמעה לדמעה, ראיתי שגם יגאל קצת בכה.  


וגם כשהפחד הכה בי בגלים,
מעולם לא חשבתי על פתרונות קלים...
כי אין כאלה,
החלום שלך איננו מנהרה,
ואי אפשר לבטוח בה,
אין בה דרך חזרה.

ואם נדמה לך
שכבר נגמר בך הכוח,
ואין עוד יום, אין אור
גם כשתמות לא תוכל לשכוח
כי הכאב יצבע את עיניך בשחור...

כי זה ברור לי
שאינך רוצה למות,
אתה רק ילד ...
עוד דבוקה בך תמימות.

אל תעצום עיניך!
אל תחשוב...
שהדם שישפך יהיה שלך...

כי הוא יהיה של החיים
שזנחת,

בטיפשותך...

בילדותך.