הסיפור שלי מתחיל לפני שנתיים.
בעיר אחרת בתיכון אחר.
הייתי נערה בכיתה יא' ששונה מן האחרים שלא מראה שהיא שמה על
דעתם של הסובבים אותה וניסתה אנושות למנוע את האכפתיות שלה
מדעתם של אחרים אך ללא הצלחה.
נערה ללא חוג חברים גדול במיוחד, שתיים שלוש חברות טובות וכל
השאר סתם צבועות שאמרו שלום כשרצו ולא אמרו כשלא רצו.
נערה שעברה שינוי, שניסתה נואשות למצוא אהבה, מישהו שיאהב
אותה.
תמיד קינאו בי על הפריבילגיות שקיבלתי מן המורים בגלל היות
ואני גרה בעיר אחרת מן העיר בה התיכון,
אך מה שהם בעצם לא יודעים שאין פה שום מקום לקנאה ולא היה גם,
שהסיבה לכך שאני לומדת שם ולא פה ליד הבית היא בעצם לא בגלל
מגמה ראשית זו או אחרת אלא מכיוון והגיעו מים עד נפש ולא
יכולתי להמשיך ללמוד עוד בחטיבה בעירי. זה הגיע למצב שהדחייה
החברתית כלפיי הייתה כל כך גדולה ופוגעת שיומיים לפני תחילת
כיתה ח' החלטתי שאני לא חוזרת שם להתעללות נוספת ושלא מעניין
אותי מה יהיה.
הודעתי על כך להוריי וככה יומיים לפני תחילת הלימודים עזבתי את
החטיבה ההיא החטיבה הנוראית ההיא שהייתי חוזרת ממנה כמעט כל
יום עם סימנים כחולים ובכי בעיניים, ועברתי לחטיבה בעיר
הסמוכה.
לא היה אכפת לי שהחטיבה בעיר הסמוכה היא במרחק של שעתיים ממני
ושיהיה עליי לקום הרבה לפני כולם כדי להגיע לשיעור בזמן.
נורא חששתי ביום שלפני תחילת הלימודים לא ישנתי כל הלילה לפני,
פחדתי שאותו סיפור שהיה בחטיבה ההיא יהיה גם כאן.
והנה הגיע הבוקר, נסעתי עם הוריי לחטיבה ועשינו רישומים
אחרונים, בחרתי להיות במגמת קולנוע ולכן אוטומטית צירפו אותי
לכיתת הקולנוע כיתה ח'1.
הכיתה שבדיעבד מסתבר שהייתה הכי מגובשת בשכבה.
לכיתה החדשה הצטרפתי ביחד עם עוד שני תלמידים חדשים, ולכל אחד
מאתנו הוצמד תלמיד מן הכיתה שיעזור לנו להתאקלם בשבוע הראשון.
בסיום יום הלימודים הראשון חזרתי לביתי ואמרתי לאימי בהלם
מוחלט "אימא המורים התייחסו אליי כאל שווה אליהם, הם אמרו לי
שלום".
וכך המשכתי את לימודי בכיתה ח' וט' בעיר הסמוכה ומשם גם עברתי
לתיכון באותה העיר עם חלק מאלו שלמדו איתי בחטיבה.
והם מאלה שהחליטו שבתיכון הם הופכים להיות ההפך ממה שהיו
בחטיבה כלומר "מאגניבים" ולא יאה להם לדבר עם "נחותים" כמוני,
או מישהי לא מקובלת חברתית או סתם מישהי שמנה.
אז חוזרים לכיתה יא'.
אני לומדת בכיתה שבה 95 אחוז ערסים ופרחות וחמשת האחוזים
שנותרו גם לא היו מן הפרי המשובח
סתם קובץ קטן של תלמידים ממורמרים וצבועים שלא יודעים מה הם
רוצים מעצמם ובטח שלא מאחרים.
עכשיו תאמרו לעצמכם אז מה? אז את אם מלא ערסים ופרחות, זה לא
צריך לשנות לך הרבה וזה לא שרק את סובלת מזה. אז זהו, שלילדה
מלאה או שמנה תקראו לזה איך שתרצו לא הכי קל בכיתה כזו או בכלל
בשכבה כזו שבה אחוזי הערסים היו גדולים בהרבה.
ללכת לתיכון כל יום בידיעה שאת נשברת כל יום עוד קצת.
שאת לא יכולה לענות ולהשתתף בשיעור כי ישר ירדו עלייך ויקניטו
אותך בלי קשר אפילו ליוצא מפיך אלא ישר בגלל המראה שלך.
שאת לא יכולה להסתובב בחוץ בהפסקה כי ישר יבואו ויטרידו אותך,
שאין לך בכלל אם מי להסתובב בהפסקה.
שרושמים עלייך דברים על השולחנות, מציירים אותך עם קרניים,
כותבים עלייך בשירותים, וצוחקים עלייך בפנים ומאחורי הגב.
שלא משנה מה תלבשי או כמה תשבי רחוק מהם או כמה שתרדי במשקל או
שתהיי נחמדה ההתנהגות שלהם כלפייך לא תשתנה.
אבל אהבתי את התיכון הזה.
אהבתי אותו לא בגלל שהוא טוב כי הוא ממש לא, לא כי המורים
טובים כי גם הם לא, ולא בגלל התלמידים,
אלא כי ידעתי מה האלטרנטיבה, לחזור ללמוד בתיכון בעיר שלי,
ושמה המצב הרבה יותר גרוע מפה בתיכון הזה.
אז בהתחלה הייתי באה לבית ספר ויושבת מאחור מפחדת להשתתף
בשיעור לא מתבלטת ונשארת בהפסקות בכיתה.
ועם הזמן עברתי שינוי, ירדתי במשקל באופן משמעותי ועלה לי
הביטחון העצמי פלאים אך עדיין לא כזה גבוה וראיתי אחרת את
החיים שלי ואת החיים בכלל.
והתחלתי להשתתף בשיעורים ולצאת בהפסקות, ולא להראות לכולם
שאכפת לי מה הם חושבים ומה הם כבר מרכלים עליי.
בהפסקות הסתובבתי בהתחלה עם ג'ני החברה הכי טובה שלי אז.
עכשיו ג'ני היא בעצם לא בנאדם כזה רע, היא בלי ביטחון ובלי
מוטיבציה כמעט לכלום וגם היא הייתה דחוייה מהחברה. תמיד ידעתי
שיש בה חלק צבוע אבל סירבתי להאמין.
היא הייתה לי כאחות, היינו בקשר תמידי וכולם ידעו שאני והיא זה
קשר מיוחד היה לנו משהו כזה מאין קליק והבנה הדדית וחוש הומור
מיוחד.
כמעט שלוש שנים היינו חברות הכי טובות. שלוש שנים ואז היא תקעה
לי סכין בגב.
עד לא מזמן עדיין הייתי נזכרת בזה ובוכה, אבל זהו זה עבר ומי
שעושה דבר כזה לא שווה אותי.
אבל על זה אפרט בהמשך.
לאט לאט הכרתי בנות מהשכבה מתחתיי מאחר ומהשכבה שלי הכרתי בנות
אבל כולן צבועות שלא באמת היה להן אכפת ממני ולא היה לי כיף
בכלל להסתובב איתן.
והתחלתי להסתובב עם הבנות מהשכבה מתחת שכבת י' חלקן אף הפכו
להיות חברות טובות שלי.
לפעמים כשהסתובבנו בהפסקה אני והן הבחנו באחד התלמידים שלרוב
נראה מסתובב לבד בשטח הבית ספר. עכשיו אותו תלמיד לא היה נראה
כמו כל תלמיד ממוצע, היה בו משהו שונה יהיו כאלה שיאמרו ואמרו
משהו מוזר. הוא לא התלבש כמו כולם ובטח שלא התנהג כמו כולם,
הוא הסתובב לו עם עצמו ולא הפריע לאף אחד. אני מודה שגם אני
צחקתי עליו איתן, גם אני בנאדם ואני מניחה ששמחתי שצוחקים לשם
שינוי על מישהו אחר ולא עליי. אבל היה בו משהו שמשך אותי,
סיקרן אותי.
יום אחד ראיתי את אחת מחברותיי מהשכבה מתחת משוחחת עמו, החלטתי
לנצל את ההזדמנות וליצור קשר עין, לפתוח עמו בשיחה, לנסות
ולהתקרב.
ואכן החברה הלכה לשיעור שלה ואני והוא המשכנו ונשארנו מחוץ
לשיעור יחדיו וכאן החלה "ידידות מופלאה".
אז זהו שלא ממש.
אני והוא התחלנו להסתובב ביחד בהפסקות ולהבריז משיעורים ביחד
וללכת לספרייה לגלוש באינטרנט.
אז למראית עין אולי ה"קשר" כביכול שהיה כאן נראה כקשר בריא
וטוב, זה לא המקרה שלנו.
הקשר שלי ושלו התאפיין בכך שהיינו יורדים אחד על השני כאילו
בצחוק אבל בשקט ובסתר נפגעים אחד מהשני ולוקחים ללב. זה לא היה
עוד קשר של ידיד וידידה, במשך שנתיים תיעבתי אותו מצד אחד ומצד
שני נמשכתי אליו הערצתי אותו נהנתי להיות איתו. ובמשך שנתיים
לא היה שום מגע בינינו, שום חיבוק שום נשיקה על הלחי כלום. וכל
כך השתוקקתי לכך כל כך נזקקתי לחיבוק התומך שלו.
כשחושבים על זה המגע היחידי שכן היה אז בינינו הוא כשניסיתי
כביכול בצחוק לחנוק אותו או כשמשכתי לו בשיער ליפה שלו. באחת
מאותן הפעמים שבהן נשארנו בחוץ הוא אמר לי משפט שלא ציפיתי
לו,
" בחיים אני לא אוכל לנהל איתך שיחת נפש או לדבר איתך" אני
חושבת שזה בערך הלך ככה.
והמשפט הזה כל כך פגע בי כל כך נגע בי, לא הבנתי למה הוא אמר
לי את זה ולמה בדיוק הוא התכוון,
כעסתי עליו וכעסתי על עצמי.
כל מה שרציתי היה להתקרב אליו והוא לא נתן לי, אני לא נתתי
לעצמי לעשות את זה.
כל פעם שעלתה למוחי המחשבה אז מזעזעת של להיות איתו כזוג ביחד
ישר חשבתי על כך שהוא בעצם האדם האחרון עלי אדמות שאני אהיה
איתו וגם זה לא.
כך בעצם עברה לה שנת יא' בשבילי וי' בשבילו כשהקשר שלי ושלו
היה רק בבית הספר.
כל החופש הגדול לא שמעתי ממנו והוא לא שמע ממני.
והנה עליתי לכיתה יב' ונפגשנו שוב בבית הספר ובהפסקות והקשר
שהיה אז בשנה שעברה חזר.
באותה התקופה יצאנו שכבת יב' לטיול השנתי שלנו באילת, טיול
שכביכול היה אמור להיות כיף טיול שלא רציתי לצאת אליו.
יום לפני בלית ברירה הודעתי שאני יוצאת ומצאו לי חדר עם בנות
שתמיד שנאו אותי ותמיד קינאו בקשר שלי ושל ג'ני.
החלטתי שאני אנסה להפיק מזה את המיטב ולהסתדר איתן כמה שיותר.
היום הראשון עבר בסדר גמור.
ובלילה הבנות בחדר ירדו ללובי ושאלו אם אני מעונינת לבוא איתן
[ כן גם הן צבועות], עניתי להן שאני לא יכולה כי אני מחכה
לחברה שלי שאמורה להגיע כל רגע לחדר.
הבנות ירדו עם המפתח של החדר ולא יכולתי לצאת מהחדר כי הדלת
הייתה ננעלת מאחוריי אז שמתי כיסא שיחזיק את הדלת ויצאתי לפגוש
את חברה שלי כמה חדרים ליד איפה שהמעלית.
לפתע ראיתי את אחד התלמידים המופרעים בשכבה רץ אחרי איזו פרחה
ושניהם נעלמו אצלנו בחדר.
מיהרתי לחדר וראיתי אותו ואותה ישובים ליד התיקים של הבנות.
גירשתי אותם מן החדר נפרדתי מהחברה שלי סגרתי את הדלת הראשית
ונכנסתי לחדר המחובר הסמוך שבו רק אני הייתי אמורה לישון מאחר
והבנות העדיפו לישון בסלון ולא איתי.
נכנסתי ונעלתי את הדלת של החדר שלי ודיברתי כל הלילה עם זה
שהיה חבר שלי באותו הזמן וקיטרתי לו כמה שאני לא רוצה להיות
שם.
טוב, קמנו בבוקר ואחת מהבנות החלה מייללת שגנבו לה את הארנק
ושיש לה שם תמונות של אנשים שנורא חשובים לה. נורא התפלאתי
שקרה המקרה הזה וניסיתי למצוא לכך פתרון אמרתי לה שאולי היא
ירדה איתו ללובי או שאולי התלמיד המופרע נגע בזה או שפשוט היא
שמה את זה בכיס לא נכון בתיק, ושכשנחזור לחדר נערוך לכולן
חיפושים בתיקים. חזרנו לחדר והגיע העת לחפש בתיק שלי הן אמרו
לי שאני אחפש בעצמי אבל אמרתי להן "לא, תחפשו אתן בתיק שלי אין
לי מה להסתיר שלא תגידו אחר כך שהחבאתי שמהחבאתי".
הן הפכו לי את התיק לגורמים ולא מצאו שום ארנק. חיפשו בנוכחותי
בכל החדר שלי מתחת לכל דבר אפשרי ולא מצאו כלום. יש לציין שלי
ולשאר הבנות לא נגנב כלום.
ירדתי למטה ללובי להיפגש עם חברה שלי ולפתע ראיתי את הבנות
מהחדר שלי למטה ביקשתי מהן את המפתח מאחר ורציתי להתקלח והן
סירבו לתת לי אותו " את תיכנסי לחדר רק בליווי מורה"
התעצבנתי,
זה גם החדר שלי ואני לא יכולה להיכנס אליו?!...
קיצר התחלתי לעשות בלגאן שיביאו לי את המפתח והן התייאשו ואמרו
שהן יעלו איתי.
עלינו הן פתחו את הדלת הראשית וישר רצתי לחדר שבו אני ישנתי
ונעלתי מבפנים.
התחלתי להילחץ ולבכות הבנתי שמאשימים אותי פה במשהו שלא
עשיתי.
מיד התקשרתי לחבר שלי ובכיתי לו בטלפון הייתי בהיסטריה
מוחלטת.
אם לא הוא הייתי קופצת מהחלון.
בינתיים כל השכבה כבר הספיקה להתאסף בחדר הסמוך איפה שהבנות
ישנו ולצחוק עליי, פחדתי לצאת
רציתי לקבור את עצמי חיה.
לאחר כמה זמן הגיעה המורה סימונה שלמזלי הייתה אחת המורות
הטובות.
היא ביקשה מכולם לצאת ושרק אני והילדה שגנבו לה נשאר.
ואז היא הסבירה לי שכאשר אני ירדתי למטה לחברה שלי הבנות
כביכול מצאו קונדום כחול מנופח מלא במים על המיטה שישנתי בה
ושזו שגנבו לה טוענת שהיה לה קונדום כחול בארנק שנגנב.
התחלתי לצחוק ואמרתי למורה שכמה דקות לפני זה אנחנו - אני
והבנות חיפשנו והפכנו את החדר שישנתי בו אז איך לא הבחנו אז
באותו קונדום מהולל?!
ושנכון זה מגעיל אבל אני גרה בשכונה טובה של עשירים ולא חסר לי
כסף והיא גרה בשכונת מצוקה אז המצב לא אמור להיות הפוך?!
ושיש לי חבר למה לי לנפח קונדום במים? אם כבר החלקתי על השכל
וגנבתי אותו אני אשמור ואשתמש בו לא?
וכל מיני סיבות כאלה...
לבסוף אמרתי למורה שאני חושבת שצריך להפנות את זה למשטרה ושאני
מוכנה לבוא איתם אפילו.
המורה אמרה שכך ייעשה ושהיא אוסרת על זו שגנבו לה לפרסם את זה
שהיא חושבת שאני גנבתי.
ומה היא עשתה? בדיוק ההפך ממה שהמורה ביקשה, תוך רבע שעה כל
השכבה שמעה עלי "הגנבת".
החלטתי שאני עוברת חדר ובדרך לחדר פגשתי במסדרון את ג'ני אוזן
אחת הייתה עם הפלאפון שלי וחבר שלי והשנייה הייתה מופנית
לג'ני, שאלתי אותה " שמעת מה קרה? " היא הנהנה והבחנתי שהיא
בכתה
" מה את לא מדברת איתי עכשיו? "היא שוב הנהנה לחיוב. המשכתי
ללכת המומה.
הגעתי לחדר נשכבתי על המיטה ובכיתי ובכיתי ובכיתי.
ואז הגיעה השעה לארוחת ערב ולא רציתי ללכת וחברה שלי זו
שנפגשתי איתה בלילה שנגנב הארנק וזו שעברתי לחדר שלה אמרה שאני
חייבת ללכת לארוחה ולהתמודד עם זה לא להיכנע להם ולבסוף קינחה
בעוד משהו... " את חברה שלי ואני אוהבת אותך אבל אני לא יכולה
להשאיר אותך פה לבד אחרי מה שקרה אני לא יכולה להיות בטוחה
במאה אחוז אם את לא באמת זו שגנבת ויש פה דברים שיקרים לי".
נו אז איך הייתם מגיבים אחרי בגידה שכזו?!
אני יודעת איך אני הרגשתי. שאני רוצה למות. שאני מתה לאט לאט
בעינויים.
קיצר הלכתי לארוחה ונסענו באותו ערב לאיזו מסיבה וכשבאנו לרדת
מן האוטובוס בכדי להגיע למסיבה החברים של ההיא שגנבו לה קראו
לי "אנחנו צריכים לדבר איתך" תמימה שכמותי הלכתי איתם אל
מאחורי האוטובוס. אתם בוודאי יכולים לנחש מה קרה שם... חטפתי
את המכות של החיים שלי.
ואז הם כולם נכנסו לחוף למסיבה ואני נשארתי בחוץ מפוחדת קפואה
מקור מחכה שהטיול הזה ייגמר כבר.
ממררת בבכי לחבר שלי בטלפון.
ככה עבר לו עוד לילה והגיעה הנסיעה הביתה ובה כל הדרך אני
וג'ני היינו באותו האוטובוס אבל ממש לא קרובות אחת ליד השנייה.
היא מאחורה ואני מקדימה, היא צוחקת ואני בוכה.
מתכתבות בהודעות. שלחתי לה " למה את לא אומרת לי למה את לא
מדברת איתי?! לפחות את זה את חייבת לי" והיא לא ענתה והמשכתי
"לא תיארתי לעצמי שאת תתקעי לי סכין בגב" והיא עדיין לא ענתה
אז המשכתי " חבל שאז לא סיימתי את זה ונשארתי חייה כדי לראות
אותך תוקעת לי סכין בגב "
והיא ענתה "נכון, מגיע לך למות", הייתי בשוק.
כל השבוע שלאחר הטיול לא באתי לבית הספר.
וכשלבסוף הגעתי לבית הספר היו מלא כתובות על הקירות שנשאו
בשמי"... -.... הזונה הגנבת והמסריחה " וכולי'.
ואז הבנתי שכל אלו שדיברו איתי קודם לא מדברים איתי כבר.
התעלמות מוחלטת. אבל אף אחד לא טרח לשאול אם זה בכלל נכון!!!
לשאול אם זה נכון אז אולי אני צריכה עזרה?! לאף אחד לא היה
אכפת!!! הם פשוט עזבו.
חוץ מאחד... אדם קוראים לו.
הוא זה שאיתו היה לי את הקשר המוזר הזה.
הוא היחידי שנשאר ולא היה אכפת לו מה כולם אומרים והמשיך
להסתובב איתי ולדבר איתי.
הוא תמך בי בדרכו שלו, עכשיו אני מבינה את זה.
לג'ני מסתבר הבהירו שאם היא תחזור להיות חברה שלי ינדו אותה
נידוי מוחלט והיא בחרה בלא להיות חברה שלי.
ולי המשיכו להציק ולהטריד ולאיים.
המשטרה חקרה אותי וגם החוקר צחק מן המקרה הזה וסגרו את התיק
אני הגשתי תלונות על אלו שתקפו אותי ויותר מאוחר גם על זו
שגנבו לה כביכול את הארנק שבעצם גנבה לי לאחר כמה חודשים
מהטיול השנתי את הפלאפון.
תמיד הייתי לבד, וגם כשהייתי בחברת אנשים הרגשתי לא שייכת לא
מתחברת לחיבור שלהם גם אם זה היה נראה אחרת.
ובתקופה הזו הרגשתי לבד במיוחד, בכיתי המון.
כל מי ששמע שאני וג'ני כבר לא חברות ישר אמר " אם הן כבר לא
חברות המצב באמת גרוע ".
כל מה שרציתי היה לסיים כבר את התיכון ולעוף משם, לא לחזור
יותר לעיר הזאתי לא לראות יותר אף אחד מן התיכון הארור הזה,
למחוק את התקופה הזאת כאילו לא הייתה קיימת.
והנה הגיע יום חלוקת התעודות שאליו לא הגעתי ונשף הסיום שגם
אליו לא הגעתי.
יש בי חלקים שמצטערים על כך שלא באתי אליו במיוחד מאחר והייתי
אמור לשיר בו ולהופיע אבל באותו רגע פשוט לא יכולתי. זה היה
כואב מידי לעלות לפני כולם לקחת את התעודה ולשמוע את קריאות
הבוז והגנאי כלפיי. אז זהו, סיימתי את הלימודים שם ובחינות
הבגרות נגמרו ולא התקרבתי לעיר הזאת.
לא תכננתי מעולם להמשיך ולהיות בקשר עם מישהו משם ובטח שלא
אדם.
יום אחד חבר שלו אמר לי שאדם הולך להתאבד ונתן לי את המספר שלו
והתקשרתי מיד וזה היה רק אזעקת שווא מסתבר. אני ואדם התחלנו
לדבר באייסיקיו מידי פעם שלום שלום וזהו.
יום אחד הוא אמר לי שלמרות שהוא לא הראה לי את זה אף פעם באמת
אכפת לו ממני ושאני אחד האנשים שהכי חשובים לו. כשהוא אמר את
זה הייתי בדיכאון ואמרתי שאני רוצה למות והתנתקתי.
כשהתקשרתי אליו לפני שהלכתי לישון אמרתי לו שאני בסדר הוא אמר
לי אז אני אחבוש את עצמי...
הבנתי שכנראה אני באמת חשובה לו. לא הבנתי למה.
מאותו רגע כל פעם שדיברנו באייסיקיו התעצבנתי עליו מסיבה זו או
אחרת, הוא היה זורק פרט חשוב ונעלם לא עונה לי ולא מגיב, שנאתי
את זה.
יום אחד דיברנו, באייסיקיו שוב, וידידה שלו הייתה אצלו... שיחה
נחמדה הייתה, לא רבנו כמו כל פעם.
לא יודעת למה אבל שאלתי אותו אם יש מצב שאני רואה אותו היום...
והוא אמר שכן ושהם יבואו לקחת אותי. קבעתי איתם שייקחו אותי
מהמרפ"ד איפה שהייתי באותו הרגע.
חיכיתי וחיכיתי, עשר דקות רבע שעה עשרים דקות חצי שעה...
התעצבנתי והלכתי לכיוון תחנת האוטובוס.
אני הולכת בכעס ואת מי אני רואה פתאום?... את אדם ויעלה ידידה
שלו, מחכים רק במקום הלא נכון...
אה כן, שכחתי לציין שאדם בלונדיני...
היה לי מוזר לראות אותו פתאום ככה אחרי כמה חודשים שלא ראיתי
אותו.
היא חיבקה אותו ומשום מה כל כך רציתי שהוא יחבק גם אותי שלא
יהיה כזה מרוחק וקר.
נכנסו לבובה שלה [המכונית שלה] ונסענו לכיוון הבית שלו,
התרגשתי לא הייתי אצלו אף פעם בבית הרגשתי מוזר. זו הייתה
התקדמות ב"קשר" שלנו... פחדתי מזה.
הגענו אליו הביתה, מסתבר שהוא גר קרוב לג'ני ברחוב שהייתי כמעט
שלוש שנים נמצאת בסמוך אליו ולא ידעתי.
אהבתי את הבית שלו, ואת אחותו, קינאתי בו על כך.
ישבנו בחדר של אחיו אני הוא ויעלה והיה מתח כזה מוזר.
לבסוף יעלה הייתה צריכה ללכת ואני הייתי אמורה ללכת איתה אבל
כל מה שרציתי היה להישאר עוד.
שאלתי אותו אם זה בסדר והוא ענה בחיוב אז נשארתי.
זו הייתה הפעם הראשונה שהוא דיבר איתי, באמת דיבר איתי.
הוא סוף סוף נפתח אליי התקרב אליי בטח בי, הכרתי בו פן שלא
הכרתי לפניכן.
בסוף הערב אמרתי לו בנימה אולי פתטית קמעה "אני לא מקבלת
חיבוק?"
והתחבקנו.
אותו חיבוק נצחי ששנים חשקתי בו, אותו רגע שאולי אפילו פינטזתי
עליו באמת קורה.
חזרתי הביתה ולא הפסקתי לחשוב על השינוי שמתחולל לי בחיים ועל
הבנאדם שעתה הצטרף או שב לחיי. לא מחשבות רומנטיות, מחשבות על
השנתיים האלה ועל איך הכל התבלבל פתאום ואני והוא התקרבנו
ונפתחנו אחד אל השני וכמה שהיה לי טוב להיות איתו, לדבר איתו.
לאחר יומיים מצאתי את עצמי הולכת אליו שוב, ולאחר יומיים שוב
וכן הלאה.
היה לי טוב איתו.
התחרטתי על בזבוז מוחלט של שנתיים בלעדיו בחיי באופן אקטיבי
ולא פסיבי.
לאחר מכן הייתי אצלו שוב והפעם נשארתי גם לישון אצלו כי היה
מאוחר ולא היה לי כוח להתחיל עם אוטובוסים ובלגנים. לא רציתי
לחזור הביתה לאחר מכן, היה לי טוב איתו ושלווה, ביליתי איתו
יומיים רצופים, יומיים שלמים של פתיחות הבנה בכי וכיף.
יש פרט שלא ציינתי, שיש לאדם חברה... קוראים לה שירן ואני והיא
התקרבנו בתקופה הזו.
למרות שהכרתי אותה אז בערך שבוע וחצי הרגשתי קרובה אליה.
והמצב ביניהם לא היה הכי טוב והוא גם כה וכה התכוון להיפרד
ממנה מסיבות שלו.
לאחר היומיים הללו חזרתי הביתה ולא הפסקתי לבכות, כל הזמן עברו
לי מחשבות בראש, מחשבות עליו,
הוא לא יצא לי מהראש ולא ידעתי למה לא רציתי להבין למה,
פחדתי.
התחלתי לחשוב על כמה שאנחנו מתאימים וכמה שזה יכול להיות
מושלם...
ואז קלטתי, אני חושבת על חבר של חברה שלי.
אני עושה דבר שאסור בעיני דבר כל כך חמור, ואני לא מצליחה
להפסיק.
החלטתי שמגיע לי למות, שרק עם אני אמות המחשבות ייפסקו.
פתחתי את הקופסה שלה, של האקסית שלי, זו שבגדה בי, והוצאתי משם
את הפותחן החלוד והחד שלקחתי ממנה אז כשהיא רצתה להתאבד...
וחשבתי לעצמי כמה אירוני שבסוף אני זו שאשתמש בו.
התחלתי לחתוך ולבכות, חתכתי לאורך כי אדם אמר שזה יותר מהיר.
חתכתי וחתכתי חפרתי ממש, ולא הרגשתי כאב.
רציתי להרגיש כאב, הרגשתי שמגיע לי להרגיש את הכאב הזה שצריך
לכאוב לי על זה שהעזתי אפילו לחשוב עליו.
לאחר הרבה הרבה חתכים הרגשתי חלשה נורא ונשכבתי על המיטה
החתכים התחילו לשרוף אבל לא היה לי אכפת, כל מה שרציתי זה
שהמחשבות ייפסקו.
לא ידעתי כבר מה לעשות. והתקשרתי אליו:
"ה-לו?"
"למה אתה לא יוצא לי מהראש?"
"לא יודע, למה באמת?"
"אני לא יודעת".
"את יודעת".
"אני לא".
"תחשבי".
זה כל מה שאני עושה, תעשה שזה ייפסק אדם".
"אני לא יכול את צריכה להבין מה הסיבה שזה קורה".
"ומה הסיבה אדם?"
"מה הסיבה באמת לירי?"
"אמרתי לך שאני לא יודעת!!"
"את יודעת מה את צריכה לעשות".
"אה וזה לא הכי עובד כשעושים לאורך".
"מה?"
"מה לא ברור?"
"מה אמרת?"
"לא שמעת?"
"מה אמרת לירי?!"
"שזה לא הכי עובד לאורך, מה לא ברור אדם?"
"מה לא הכי עובד לאורך? מה עשית לירי?"
"עשיתי מה שעשיתי".
"מה עשית?"
"חתכתי אדם, טוב?!"
"למה ילדה?"
"כי ככה"
"מה עשית..."
"אתה לא יצאת לי מהראש אדם..."
"..."
"אני בסדר מה אתה דואג"
"אני דואג שלמרות שהייתי לך בראש עדיין עשית את זה"
"בזכות זה שהיית לי בראש לא סיימתי את זה"
"מתי אני רואה אותך ילדה?"
"אתה לא רואה אותי"
"למה?"
"אני לא יכולה להיות איתך יותר בקשר אדם"
"מה?"
"אני מצטערת אני פשוט לא יכולה".
"זה לא הפתרון לירי את יודעת את זה, לברוח זה לא הפתרון".
"ביי אדם".
"ילדה..."
"ביי אדם".
הלכתי לישון ועבר עליי את הלילה הכי ארוך שהיה לי אי פעם.
קמתי בבוקר ובאופן כמעט אוטומטי הרמתי אליו טלפון ואמרתי לו
שאני באה.
באתי אליו, נכנסתי לבית, לחדר של אחיו ובמקום להתיישב כמו תמיד
על המיטה התיישבתי רחוק על הכיסא. שוב חזר הריחוק, היה מתח
נוראי.
"אז מה, עכשיו את לא הולכת כבר לשבת לידי?"
"נכון".
"זה לא הפתרון לירי".
"אין ברירה אחרת אדם".
"זה מה שאת רוצה?"
"זה לא קשור למה אני רוצה".
"למה זה קשור?"
"אני לא יודעת אבל זה לא יכול להמשך".
"אם לא נהיה בקשר זה לא ישתנה לירי".
"מה לא ישתנה".
"את יודעת מה".
"לא אני לא יודעת אדם".
"את יודעת".
"למה זה קורה לי? למה אתה לא יוצא לי מהראש?"
"למה באמת?"
"אני לא יודעת".
"תחשבי".
קמתי והלכתי לחדר השני.
הוא בא אחרי.
היינו במחשב ואז הלכנו לראות את הסרט שהבאתי.
הסרט שתמיד עוזר לי להבין את הכל יותר טוב, הסרט שלי "סיפור
אהבה בלתי נשכח".
ישבנו לראות את הסרט, אדם מצד אחד שלי וארד אחותו מן הצד
השני.
באמצע הסרט לחשתי לו:
"אז אני אולי מאוהבת בך טוב?!"
הוא הסתכל עליי אני הסתכלתי עליו והמשכנו לראות את הסרט.
יותר מאוחר היינו בחדר של אח שלו ואמרתי לו שאני לא יכולה
להיות איתו שאני לא יכולה לעשות דבר כזה לשירן. הוא טען שזה לא
תלוי בי ושאני לא יכולה לשלוט בזה, שעם שירן זה ייגמר בלי קשר
אלי.
אמרתי לו שמגיע לי למות.
"אנחנו לא יכולים להתראות יותר".
אדם היה בשוק
"אדם?"
"אני לא מאמין שאמרת לי את זה".
"..."
"אני לא מאמין שאמרת לי את זה לירי".
"אין ברירה אחרת אדם".
"אז אין לי מה להמשיך להיות פה".
"מה?!"
"אין לי טעם לחיות".
"אתה רוצה למות אדם?! זה מה שאתה רוצה?!?"
אמרתי וניסיתי לקום.
התחלנו להיאבק והוא לא נתן לי לקום, לבסוף הצלחתי להשתחרר לקום
וללכת.
השעה הייתה מאוחרת אבל לא היה לי אכפת, יצאתי מהחדר והלכתי
ישירות למטבח והוא אחריי.
הוצאתי ממעמד העץ את אחת הסכינים הארוכות והחדות ואמרתי לו.
"אתה רוצה למות אדם?! בבקשה... אני אחרייך".
הוא לקח ממני את הסכין והחזירה למקום.
התעצבנתי, הלכתי לחדר והתיישבתי ליד המחשב.
הוא בא אחריי.
"את לא מבינה".
"אני מבינה מצוין".
"זה לא שאני רוצה למות אני פשוט לא רוצה לחיות בלעדייך".
הייתי בהלם, זה היה כמו בסרט שאחת הדמויות אומרת משפט רומנטי
שכל הצופים בו מקנאים ומקווים שיום אחד גם להם יאמרו משפט
כזה.



When I first saw you I already knew
There was something inside of you
Something I
thought that I will never find Angel of Mine
I look at you looking at me
Now I know why they say the best things are free
Gonna love you boy you are so fine
Angel of Mine
How you changed my world you'll never know
I'm different now, you helped me grow
Chorus: You came into my life Sent from above
When I lost all hope You showed me love
I'm checkin for you Boy you're right on time
Angel of Mine
Nothing means more to me then what we share
No one in this whole world can ever compare
Last night the way you moved is still on my mind
Angel of Mine
What you mean to me you'll never know
Deep inside I need to show
(Chorus)
I never knew I could feel these moments As if they were new
Every breath that I take The love that we make
I only share it with you, You, You, You, You
When I first saw you I already knew
There was something inside of you
Something I
thought that I would never find
Angel of Mine
(Chorus)
How you changed my world you'll never know I'm different
now, you helped me grow
I look at you looking at me
Now I know why they say the best things are free
Checkin' for you boy you're right on time
Angel of Mine