הכל התחיל כשלמדתי לעוף. בהתחלה זה נראה נורא קשה, אבל ברגע
שאתה לומד את הטריק זה פתאום הופך להיות נורא פשוט. בסך הכל
אתה צריך לשחרר את הנפש שלך, שממילא תמיד רוצה לעוף למעלה וכל
מה שמחזיק אותה זה הגוף הכבד שלך. ברגע שהנפש משתחררת ועפה
הגוף שלך מיד נבהל ורודף אחריה והדבר שקשה לעשות תמיד הוא
לשחרר את הנפש מספיק לאט כדי שהגוף יספיק לתפוס אותה אחרת אתה
עלול לאבד את הנפש שלך או את הגוף שלך או את שניהם.
בפעם הראשונה שעפתי זה בכלל לא היה בארץ. בארץ יכול להיות מצב
שהנפש שלך תהיה אפילו יותר כבדה מהגוף שלך בגלל כל הבעיות
שמכבידות עליה. כשעפתי בפעם הראשונה זה היה בפרו על איזה הר
באמצע הלילה. אני זוכר את התחושה, קלילות שמלווה בהפתעה, שהרי
אתה לא מצפה להתרומם פתאום באויר בלי שום סיבה. בסך הכל הלכתי
להשתין וניסיתי להתעלם מהקור, אך כשהרמתי את עיני לשמיים
וראיתי את כל הכוכבים שמנצנצים מעל פסגות ההרים המושלגות
הרגשתי שמשהו בי משתחרר. הקור חדל לפתע להציק לי וכעבור כמה
דקות הרגשתי שאין מגע ביני לבין הקרקע. כמובן שהופתעתי מאוד
וכמעט נפלתי חזרה למטה, דבר שלא היה נורא לו היה קורה, מאחר
והתרוממתי רק חמישה סנטימטרים מעל הקרקע, אבל הצלחתי להחזיק את
עצמי עוד כמה דקות לפני שנחתי.
מאז התאמנתי כל יום בריחוף ועד שחזרתי לארץ כבר ידעתי לעוף די
בקלות. בהתחלה כשחזרתי חשבתי איך אני יכול לנצל את הכשרון החדש
שרכשתי, איך אעשה כסף בהופעות וסדנאות, איך אשיג בחורות, איך
אשתתף בתוכניות אירוח בטלויזיה ובקיצור כל הדרכים שאני יכול
לסחוט משהו מהעובדה שאני האדם היחיד שיודע לעוף בעולם, או
לפחות זה מה שחשבתי אז.
בינתיים המשכתי להתאמן בלילות והגעתי לביצועים ולגבהים די
מרשימים ובדיוק כשהייתי מוכן להציג את כשרוני לציבור זה קרה.
התאמנתי לילה אחד בחוף ליד עתלית כשלפתע בעוד מרחף בגובה של
כמה עשרות מטרים שמעתי קול במרחק של עשרה סנטימטרים ליד האוזן,
"מה אתה חושב שאתה עושה?". כל כך נבהלתי מהקול, שמיד אבדתי את
שיווי המשקל שלי והתחלתי ליפול, אבל יד חזקה תפסה אותי והורידה
אותי בבטחה אל החול הקריר שלמטה.
הפנתי את מבטי לראות מי תפס אותי וראיתי להפתעתי גבר, כבן
ארבעים, לבוש בטרנינג של אדידס  ולובש משקפיים, שמאחוריהן
ניבטו אליו עיניים כחולות אפורות במבט חמור סבר. מי אתה? שאלתי
אותו והוא אמר לי שקוראים לו אבינועם ושהוא ראה אותי עף והחליט
לעצור אותי לפני שאני אגרום נזק.
"גם אתה יודע לעוף?" שאלתי אותו. הלב שלי עדיין פעם בעוצמה.
"כן, גם אני יודע לעוף." אמר בנימה צינית, "למדתי את הטכניקה
מנזיר בטיבט בטיול שעשיתי לפני שהתחתנתי, אבל זה לא חשוב
עכשיו. מה שחשוב זה שאסור לך לגלות שאתה יודע לעוף או לחילופין
לעוף במקומות שמישהו עלול לראות אותך".
"אבל למה?" שאלתי.
"הכשרון הזה שלך הוא יחודי ומעטים האנשים, שמסוגלים לשחרר כך
את הנפש שלהם. רוב האנשים לא יבינו את זה. הם יבואו אליך
במחשבה שגם הם יוכלו לעוף, אבל לא יצליחו, הם ינסו שוב ושוב
ורק יחזרו מתוסכלים יותר ויותר עד שינסו לבסוף לעשות משהו
דרסטי שיכולות להיות לו תוצאות הרסניות".
"איך אתה יודע?" שאלתי אותו.
"אותו נזיר בטיבט הזהיר אותי", ענה, "וכשלא הקשבתי לו ופעם אחת
ויחידה בחיי גיליתי את הסוד למישהו איבדתי את אשתי".
"איך?" שאלתי אותו מזועזע.
"זה לא חשוב עכשיו. מה שחשוב זה שלא תספר לאף אחד על מה שאתה
יודע לעשות", אמר וחייך, "אני סומך עליך".
אבינועם הביט עוד שניה בעיני והלך משם, כשרגליו שוקעות בחול
הרך. אני הבטתי בו בעודו מתרחק והרהרתי בדבריו, שנראו לי
הגיוניים משניה לשניה ועד כמה שחבל היה לי לוותר כך על הכשרון
שלי החלטתי לשמוע בעצתו.
הכל חזר לשגרה, התחלתי ללמוד באוניברסיטה כלכלה ומשפטים, מצאתי
לי חברה חמודה, שכרתי דירה בתל אביב והחיים נראו טובים
ושגרתיים. פה ושם כשהחברה שלי לא היתה בבית עוד התאמנתי
בריחוף, אך תמיד נזהרתי לא להתגלות. עד שיום אחד מיהרתי
לאוניברסיטה וחציתי את הכביש בריצה, כשלפתע הבחנתי במשאית
דוהרת לעברי. מבלי לחשוב עשיתי את הדבר היחידי שיכולתי
והתרוממתי מעל המשאית ונחתי מאחוריה. בעודי מסדיר את נשימתי
הרגשתי עשרות זוגות עיניים ננעצות בי. הרמתי את מבטי וראיתי את
כל עוברי האורח ברחוב, שכללו כמה עשרות סטודנטים, מביטים בי
בהשתאות. כעבור מספר שניות של מתח ניגשה אלי בחורה נאה והציגה
את עצמה ככתבת של ידיעות אחרונות. אמרתי לה, שאני לא מעונין
לדבר איתה ורצתי משם מבלי שהספיקה לענות לי, בעודי מנסה להתחמק
ממבטיהם של האנשים שעדיין הביטו בי כלא מאמינים.
באותו יום לא הלכתי לאוניברסיטה, אלא הסתגרתי בבית עד הלילה
והלכתי לישון מוקדם. בבוקר קמתי למשמע צעקות וקריאות מתחת
לחלון החדר שלי, כאשר פתחתי את החלון נגלתה לפני תמונה מפחידה,
מאות אנשים וצלמים התגודדו מול הבית צועקים ומצביעים לעברי. לא
ידעתי מה לעשות והדבר היחידי שעלה בדעתי לעשות הוא לברוח בכל
דרך אפשרית ואני יכולתי לחשוב רק על דרך אחת לעשות זאת.
נעמדתי על אדן החלון ועפתי החוצה. היה מאוד קשה לשחרר את הנפש
שלי, שנהייתה מאוד כבדה למראה כל ההמון ובקושי הצלחתי לעקוף את
ההמון ולנחות במרחק של כמאה מטרים משם. נחתי על הקרקע מתנשף
והבטתי אחורה. ים האנשים החל לרוץ לכיווני ואני התחלתי לברוח
בריצה. הרגשתי שאין לי סיכוי לעוף משם ולהתחמק מכל האנשים וכל
הזמן חשבתי על כמה שאבינועם צדק ואיך הרסתי את הכל.
לבסוף עשיתי מאמץ אחרון וניסיתי לעוף, ולהפתעתי הצלחתי, אך
כשהבטתי למטה גיליתי שמרוב לחץ שחררתי את הנפש שלי מהר מדי
והגוף שלי לא הספיק לתפוס אותה ונשאר שוכב למטה על הכביש.
נשארתי מרחף ככה כמה עשרות מטרים מעל הקרקע והתבוננתי בים
האנשים המקיפים את הגוף שלי ולאחר כחצי שעה גם באמבולנס שפילס
דרך בהמון בצפירות. צפיתי בסקרנות בחובשים שהרימו את הגוף שלי
והכניסו אותו לתוך האמבולנס והתחלתי לעקוב אחרי האמבולנס.
כשהגעתי לבית החולים החלטתי שהגיע הזמן לחזור לגוף שלי, אך
בעודי מביט ברופאים מנסים להחיות את הגוף שלי גיליתי, שאין לי
מושג איך לחזור. ניסיתי לגעת בגוף שלי, לקפוץ לתוכו, לדבר
אליו, הכל, אך שום דבר לא עזר.
כעבור יומיים קברו את הגוף שלי באדמה. הבטתי באמא שלי בוכה
ורציתי לומר לה שאני לא מת ושרק הגוף שלי הוא זה שקבור שם, אבל
לא היה לי פה לדבר באמצעותו.
אחרי ההלויה הרגשתי שאני חייב להתרחק והמראתי למעלה למעלה אל
מעבר לעננים ואז עוד ועוד למעלה עד לחלל החיצון, כאשר לפתע
ראיתי דמות זוהרת מרחפת לעברי.
"מי אתה?" שאלתי.
"אני בדיוק כמוך", ענתה הדמות, "גם אני ידעתי לעוף עד שנתתי
לנפש שלי להשתחרר. עכשיו אני כאן יחד עם כולם".
"כולם? מי זה כולם?" שאלתי.
"יש עוד הרבה כמונו ואנחנו מסתובבים בכל העולם. לפעמים חושבים
שאנחנו מלאכים, כאשר אנחנו מתגלים לפתע באור שקיעה אחרון
ולפעמים חושבים שאנחנו רוחות, כאשר אנחנו משוטטים בלילות
בבתים, אבל אנחנו רק אנשים שידעו לשחרר את הנפש שלהם קצת יותר
מאנשים אחרים עד שהרגישו שהם מוכנים להפרד מהגוף שלהם לתמיד".
הבטתי בו מספר שניות ולפתע הכל התחבר לי וכל הבעיות שהעיקו עלי
עד אז נראו כל כך קטנות ולא חשובות. "אז מה קורה עכשיו?" שאלתי
אותו.
"מעכשיו אתה חופשי לעשות כל מה שתרצה, אתה תראה כמה זה קל ברגע
שאתה מתרגל לזה". אמר באודו מתרחק לאיטו. הבטתי בו מתרחק ואז
הנחתי לעצמי לרחף חזרה לאדמה.
מאז אני מסתובב בעולם ומתבונן בכל האנשים, הטרודים בבעיותיהם,
שנראות לי עכשיו כל כך רחוקות. לפעמים אני רואה עוד אנשים
שאיבדו את הגוף שלהם ולהרבה אנשים, שהמצב הזה זר להם, אני עוזר
להתרגל למצב החדש. אולי יום אחד יוכלו כל האנשים להשתחרר כמונו
ואז נקבל את כולם בשמחה. עד אז אנחנו מחכים פה, מרחפים, עד
שתבואו.