שוב מגיע הלילה, ואני ,כמו בכל השנה האחרונה מרגיש חרא.
פשוט נורא, ההרגשה, החיים וכל מה שעובר עליי.
הנה אני שוב יוצא עם חברים, הבני זונות שחושבים שכמה בירות
וזיונים ישפרו לי את ההרגשה.
לא היום, לא נראה לי.
הנה אנחנו נוסעים, לעוד לילה של בילוי מטורף, שלמחרת אני לא
אתפלא אם אני לא ממש אזכור מה קרה, מה עשיתי?, איפה הייתי?,
ועם מי לעזעזאל?
לקראת סוף הלילה הם הורידו אותי אצלך,
דפקתי על הדלת, משהו כמו 500 פעמים,
בדפיקה ה-501 פתחת לי אותה. אמרת לי שאני צריך להיות סבלני,
ותאמיני לי שסבלנות אף פעם לא הייתה הצד החזק שלי.
האמת היא, שבניגוד לליות מזדיינים אחרים,
הפעם לא הייתי שיכור או מסטול,
הייתי סתם מבואס, מה שנקרא "במצב טבעי". זה אני, אלה החיים.
הסתכלתי עליך, היית עטופה במגבת לבנה, היה ברור שאת ערומה
מתחת לאותו בד לבן שהשתדל להסתיר את הגוף המדהים והסקסי שלך,
אך לא בהצלחה רבה.
שמתי לב שאת נמצאת עכשיו איתה, עם חברה שלך שעמדה לידך וחיכתה
לאורח מסוים, כנראה שלא לי.
את יודעת?, כשראיתי אותך עטופה במגבת ההיא, נראית לי קצת
מבוהלת, קצת שונה,
לא התנהגת כמו שציפיתי שתתהגי, היה בך משהו ממש שונה באותו
לילה מוזר.
סימנת לי לבוא איתך, ואני שבדרך כלל לא ממש אוהב שנותנים לי
פקודות או משהו דומה לזה,
נענתי לזאת ברצון והלכתי אחרייך.
נכנסנו לחדר, והתחלת לנשק אותי, אני כמובן הייתי במצב רוח דיי
ירוד ולא ממש שיתפתי פעולה.
זה לא ממש הפריע לך להמשיך לנסות לעשות לי טוב.
לרגע קטן נראית לי שלווה,
הבהלה שהייתה על פניך כשנכנסתי חלפה לדקה,
אך כשהרמת את מבטך, ראיתי שלא היית רגועה.
חשבתי לעצמי: "וואי, עוד אחת במצב דכאוני כמו שלי,
בואי נקים קבוצת תמיכה!",
אך למרות שהיית לא רגועה, התחלת להפשיט אותי ולנשק את כל
גופי, ואני זרמתי איתך, איכשהו.
הורדתי לך את המגבת, מה שחשף גוף כל כך מדהים,
שאלוהים צריך להתפאר ביצירה שנקראת, "גוף האישה",
אחרת הוא עיוור.
השכבת אותי על המיטה, ושכבת עליי...
הרגשתי את שפתייך על כל גופי, התמסרת לי, באופן מיוחד, מתוך
הזדהות עם הכאב שלי, או מתוך רחמים עליי,
אבל באופן מיוחד ויוצא דופן.
אולי הדליק אותך שלא הייתי בעניין בהתחלה(בגלל מצב הרוח
המזדיין שהיה לי), אולי סתם שיחקת משחק שאני לא מכיר,
אבל באותו הזמן, היית שלי כמו שלא היית של אף אחד אחר.
... גמרתי, אפילו לא טרחתי לברר אם את הגעת לאיזשהי אורגזמה,
ונראה שגם לא היה איכפת לך.
לא באתי לכאן כדי לעשות לך טוב.
הקטע של הזיונים נגמר להלילה, ואני כבר מתלבש.
את שוכבת לך על אותה מיטה, שכמה דקות קודם לכן,
היית עליה בפישוק רגליים וגנחת מהנאה, מכאב, או ממשחק
תיאטרון.
שמת עליך את המגבת, כאילו פתאום הפכת לביישנית,
כאילו עכשיו את זרה לי.,
את לא.
שכבת על המיטה, והצתת סיגריה שנראתה ארוכה מהרגיל,
התחלת לעשן אותה.
תמיד חשבתי לעצמי שהסיגריה היא כמו החיים שלנו,
והעשן הא כמו הכאב שאנו חווים במהלכם,
כשהסיגרה נגמרת, ומכבים אותה, נגמר העשן,
וכשהחיים נגמרים ומתים, נגמר הכאב.
הסיגריה שלך הייתה ארוכה מדי לטעמי, כאילו ביקשת לחיות יותר,
להאריך את הכאב,
את אותו כאב הוצאת בעננים של עשן,
שגרמו לעיניים שלי להרגיש צריבה מעצבנת,
כאילו אני זה שצריך לבכות ולסבול בגלל הכאב שלך...
התיישבתי לידך על המיטה, התחלת לדבר ולספר לי על הכאב שלך,
על מה שחרא בחיים שלך,
על מה שלא עובד, ומה שאף פעם לא עבד וגם לא יעבוד.
בזה אנחנו דומים, אנחנו שניים, נסבול ביחד.
פתאום התחלת לבכות, להפוך לסופר רגישה,
ולהראות צד כל כך אנושי, שספק אם מישהו אי פעם ראה בך.
סיפרת לי על זה שההורים לא מרוצים ממך,
שלא מעריכים אותך או תומכים בהחלטותייך בחיים ,
שלא נותנים לך כבוד, ושאין לך כסף ללמוד משהו שיעזור לך בחיים,
ושיגרום למישהו  מזדיין בעולם להעריך אותך.
אני מעריך אותך, זה מספיק.
לרגע הרגשתי בר מזל שההורים שלי מתו בתאונת דרכים שהייתי בן
5, פתאום הבנתי שאין סיכוי שהייתי סופג כזה יחס מההורים
המזדיינים שהביאו אותי לעולם המזדיין הזה, וברחו ממנו.
גם אני רוצה לברוח לפעמים,
אבל מפחד לפגוש אותם איפשהו בדרך למעלה.
זה היה נורא מוזר, סיפרת לי על כמה שכואב לך, וכאב לי,
הייתי שותף לכאב שלך,
וזה השכיח ממני לרגע את הכאב שלי.
אני מוכן שיכאב לי גם בשבילך.
הקשבתי לך, המון, מהרגע שנכנסתי אליך ראיתי שאת צריכה את זה.
אמרת לי שאת מצטערת על החוסר הנאה כביכול שהיתה בזיון ההוא
שלנו, הסברת שאת תשושה,
שאין לך כח להנות, שאת לא רוצה להנות. גם אני לא רוצה.
אני רק רוצה לשבת פה איתך, לדבר, שנדבר שנינו ונקשיב,
תאמיני לי שאני נהנה,
ושהזין שלי יסלח לי על זה.
שוב ביקשת סליחה על הכל, שוב אמרת שבקושי יש לך כסף לחיות,
שוב סלחתי לך.
ניסיתי לעודד אותך ואמרתי שזה היה הזיון הכי טוב שאי פעם היה
לי (הרגשתי צורך לשקר),
אמרתי שאם זה כזה טוב שאת בדכאון, הזין שלי בטח יכאב מתוך
הנאה כשתיהי שמחה.
חייכת לרגע, וליטפת את פניי. הוספתי במחמאות ואמרתי בשיא
הכנות (כאילו) שזה לילה ששווה אלף דולר. אמרת "הלוואי".
באמת הלוואי...
עוד דקות ספורות עברו, ניגבת את הדמעות באותה מגבת שלבשת,
חייכת מין חצי חיוך וקמת.
קמתי איתך.
אמרת לי שכל החיים האלה, וכל מה שאני עושה בהם, זה לא בשבילי,
שאני בן אדם טוב,
אני כבר לא יודע מה כן בשבילי.
חייכתי, ואמרתי בטון ממש עלוב ואידיוטי שהכל יהיה בסדר,
לשנינו,
ידעתי שזה רחוק מלהיות נכון, בשבילך, ובמיוחד בשבילי.
הבטחתי שאבוא שוב בקרוב לבקר אותך, לראות מה שלומך,
להקשיב לך,
גם אם זה לא בשבילי,
שוב חייכת, ואמרת שזה יהיה נחמד מצידי, ושאת תחכי.
נעמדתי ממש מולך, הסתכלתי על עיינך היפות והחומות,
חשבתי על הכאב שלך,
הוצאתי את הארנק, ושמתי לך שטר של מאתיים שקלים ביד.
הסתכלת עליי, ושתקת.
לפני שהספקת להוציא מילה מהפה, אמרתי שאני מקוה שזה יעזור לך,
לפחות קצת בחיים,
זה בכל אופן מה שהיה לי בארנק באותו רגע,
זה כל מה שיכולתי לתת לך.
אמרת תודה בקול חנוק ושקט,
והיה לי ברור שאת נורא צריכה את הכסף, ושתקחי אותו.
לקחת אותו, וזה מה שהיית צריכה לעשות.
ליווית אותי לדלת היציאה, האורח של חברתך בדיוק עמד ללכת,
וחברתך אמרה שהיא עייפה והולכת לישון,
שנינו איחלנו לה לילה טוב.
הגיע הזמן להיפרד ממך, עינייך נצצו, חיבקת אותי,
ונתת לי נשיקה כל כך חמה על הלחי,
ולרגע הבנתי, שלמרות שממש מקודם הזדיינו,
כשנתת לי את החיבוק והנשיקה,
הרגשתי הרבה יותר קרוב אלייך מאשר כשהייתי איתך במיטה.
נפרדתי ממך לשלום, ויצאתי לי, אל הלילה השחור שחיכה לי בחוץ.
חשבתי לעצמי שאני ואת אמנם לפרק זמן קצר ניצחנו את הכאב,
הנחנו לחיים,
ואת כל המציאות המזדיינת, וכל הסבל שלנו..., את הכל שכחנו.
ידעתי שזה הייתי אני, ידעתי שזאת היית את,
אבל משהו בי אמר, שזה לא היה אנחנו.

שאלה מוזרה שעולה לי לראש כל פעם שאני שוכב במיטתי וחושב
עליך;
"אם לילה איתך שווה אלף דולר, כמה שווים כל החיים"?
איתך, זה כנראה סיפוק שמהול בכאב.
התאהבתי בך, נראה לי, באדם שבך, לא בגוף, באדם.
עזרת לי מאוד, יותר מכל מישהו אחר שהכרתי אי פעם והכיר אותי
ואת  הכאב שלי.
מעניין אם עזרתי לך?, אני מקווה שהכאב שלך נפסק,
שלי לא נפסק, בגללך...


...רק שתדעי, לקח לי קצת זמן, אבל חזרתי לראות מה שלומך
   כמו שהבטחתי לך,
   שוב פתחת לי את הדלת, אבל לא זיהית אותי,
    כשניסיתי להזכיר לך,    
    צעקת עליי,
    אמרת שאני מבזבז לך את הזמן, וביקשת שאלך.
    זה פגע בי, אבל הבנתי שאת עסוקה,
    הנה בא עוד לקוח, את צריכה לעשות את העבודה שלך,
    אני חוזר הבייתה וכל כך כועס על עצמי...
    איך יכלתי להתאהב בזונה?