אני ממש לא מבין את ההגיון הנסתר מאחורי שירי הילדים
הישראליים.
קחו לדוגמא את השיר "שלומית בונה סוכה" - אתה ילד קטן, ששר את
השיר הזה, ואז אתה מתחיל לגדול ולחשוב לעצמך: שלומית היא ממש
רולה, איך היא בונה סוכה לבד?! אתה מנסה לבנות, לא מצליח; אבא
שלך מנסה, לא מצליח, ושלומית מצליחה לבנות סוכה?!
יש את השיר "פטיש, מסמר ניקח מהר, סוכה לבנות בנים בנות..."
מישהו בנה פעם סוכה רק מפטיש ומסמר?! איפה הסכך? איפה קרשים?!
יש את השיר "לאבא שלי יש סולם". אז מה?
לאבא שלי יש מקדחה מברג, אני רשמתי על זה שיר?
יש את השיר "יש לנו תיש, לתיש יש זקן, ולו ארבע רגליים וזנב
קטן"
לכאורה, הכל טוב ויפה - תיש תמים למראה עד שעולים עליו במכות:
"במקל, בסרגל, מה שבא ליד".
יש את השיר: "באלה הידיים עוד לא נטעתי בר, עוד לא מצאתי מים
באמצע המדבר..."
מה עשית? כלום הוא לא עשה עד היום!
יש את השיר "רוץ בן סוסים". אתם יודעים איזה קשה לילד לרוץ בין
כל כך הרבה סוסים?
מישהו שם לב פעם למילים של נד נד:
נד נד נד נד
רד עלה עלה ורד
מלמעלה עד למטה
רק אני אני ואתה

כל השיר זה חפוז על נדנדה ואתה ילד בין ארבע שאתה שר את זה...


יש את השיר של ל"ג בעומר: "הרוח נושבת קרירה, נוסיף עוד קיסם
למדורה".
הוספנו קיסם נהייה פתאום מה זה חם!

מתוך "מופע הסטנד-אפ של ניר מלבוגט היוצא לאור בימים אלו ממש
ברחבי המרכז ותל-אביב.