הגעתי הביתה. נכנסתי לחדרי, הדלקתי את האור וסגרתי את הדלת.
התיישבתי על המיטה ואז קמתי והסתכלתי במראה.
זהו, זה נגמר.
נשמעה דפיקה בדלת.

"אני אומרת לך, נטלי, כל המצב הזה כבר מתחיל להטריד אותי."
אמרתי לנטלי, החברה הכי טובה שלי ב- 8 שנים האחרונות, כשישבנו
בספריה.
"אני לא מבינה למה את דואגת. את יודעת להגן על עצמך."
"גם את. זה עדיין לא אומר שאת רוצה לוודא את העניין עם איזה
דפוק שעוקב אחריך ברחוב."
"כן, אבל את, חברתי היקרה שירי, הרבה יותר טובה ממני. יש לך
הרבה יותר קור רוח ממני במצבי לחץ."
"הי, תראי, אף אחד לא עוקב אחרי פסיכיות, אז גם את בסדר."
צחקתי.
"מצחיק מאוד." אמרה לי ונתנה לי מכה בכתף.
"אח..."
"אבל ברצינות, שירי. מה את מתכוונת לעשות?"
"אני לא יודעת. כאילו, את היית איתי פעמיים כבר, וראית. הוא
עוקב אחרי, שולח לי פתקים, והוא לא ממש מנסה להסתתר. הוא פשוט
נשאר בטווח ובצל ככה שאני לא יכולה לראות אותו."
"אני יודעת, אני יודעת. אבל מה את מתכוונת לעשות? זה נמשך כבר
שבוע וחצי. אולי תפני למשטרה בכל זאת?" ניסתה לשכנע אותי שוב.
כבר עברנו על השיחה הזאת לפני 5 ימים.
"ומה אני אגיד להם, נטלי? סליחה יש מישהו שעוקב אחרי, אבל הוא
נותן לי לראות אותו והוא שולח לי פתקים שהם אפילו לא ממש
איומים? את היית לוקחת את זה ברצינות?" שאלתי אותה. "אה, לא
סיפרתי לך. היום קיבלתי עוד אחד." אמרתי וחיפשתי את הפתק
שקיבלתי היום דרך מישהי שאחותה לומדת איתי.
"דרך מי זה הגיע הפעם?" שאלה נטלי בזמן שהוצאתי אותו מהתיק
שלי.
"דרך שרון. אחות של קרן מפיסיקה." אמרתי לה. קרן היא חברה די
טובה, אפשר להגיד, של שתינו. נתתי לנטלי את הפתק, והיא הקריאה
אותו.
"בקרוב, שירי. בקרוב. יש לך חשבון לסגור ואני התנדבתי לסגור
אותו בשם הקורבן. בקרוב..." היא הסתכלה עלי במבט נחוש מאוד.
"זהו, שירי. זה בפירוש נשמע כמו איום. את חייבת ללכת למשטרה."
הודיעה לי.
"חשבתי שאני יכולה להגן על עצמי." היא החזירה חיוך לא משועשע.
"ועם מי יש לך חשבון לסגור? איזה קורבן? אני לא זוכרת שפגע
במישהו."
"כן, טוב. אז כנראה ששתינו סניליות."

בדרך למשטרה, כ- 3 שעות מאוחר יותר, חשבתי על מה שאני הולכת
להגיד להם. להגיד לו. היה רק שוטר אחד שאפשר יהיה לדבר איתו על
כל המצב, ולא יחשוב שאני עוד "ילדה עם סיפורים".
קראו לו טום, והוא היה צעיר יותר משאר השוטרים, אבל עם מספיק
ניסיון במשטרה. אומרים שהוא היה 'שוטר כחול' גם בשירות שלו,
והמשטרה לחצה עליו להישאר כי הוא היה כל כך טוב בעבודה שלו.
קיוויתי שהסיפורים לא היו מוגזמים מידי.
הוא מסתכל עלי. פשוט יכלתי להרגיש את זה. זה כבר לא פארנויה.
הסתובבתי ומצאתי איש עומד במרחק די רב, מאחורי אחד העצים.
כשראה שאני מסתכלת עליו, הסתכל עלי בחזרה לרגע, ואז פשוט הלך.
השעה כבר היתה בערך 4 וחצי אחרי הצהרים, ובגלל חילופי העונות
בקרוב יחשיך. וזה לא שאני מפחדת ללכת בחושך לבד הביתה, אבל
המצב באמת מטריד אותי.
הגעתי במהירות לתחנת המשטרה וביקשתי את טום.
"מה הבעיה?" שאל השוטר בקבלה.
"אני פשוט צריכה לדבר איתו."
"הוא מחכה לך?"
"רק אם הוא קרוא מחשבות." עניתי בציניות. "הוא נמצא? אני יכולה
לדבר איתו?" שאלתי.
"אם יש לך בעיה, כל אחד מהשוטרים יוכל וישמח לעזור לך. טום
כרגע עסוק. מה הבעיה?"
אוף... ממש לא רציתי לספר את זה לאחד מהם, הם פשוט יצחקו עלי
ולא יעשו כלום חוץ מזה. "מישהו עוקב אחרי כבר שבוע וחצי."
אמרתי, מנסה לגרום לנושא להישמע רציני ככל האפשר.
"למה את חושבת שעוקבים אחריך? אולי זה רק כמה חברים שעושים לך
מתיחה?" הציע השוטר שלא טרחתי לשאול לשמו.
שבוע וחצי שאני במתח, ואולי זה נמשך אפילו יותר זמן מזה ולא
שמתי לב. כמו שאמרתי, ממש אין לי כוח שיעשו ממני בדיחת השבוע
בתחנה. "איפה המשרד של טום? אני רוצה לדבר איתו." אמרתי
בתקיפות. אם כבר הולכים לצחוק עלי, לפחות שיהיה הסיכוי שיאמינו
לי.
"מה הבעיה? אני מבין שהנערה הזאת מחפשת אותי." שמעתי קול
מאחורי.
הסתובבתי והסתכלתי לתוך צווארו של מי שכנראה היה טום. "אתה
טום?"
"כן. ואת?" שאל ושלח את ידו לפנים. לחצתי אותה.
"אני שירי. שירי גורן. יש לי איזושהי בעיה ו..."
"כן. נטלי אמרה לי שאת באה." אמר ושם יד על כתפי, מכוון אותי
אל משרדו. "אני מבקש שלא יפריעו לי, עד שאסיים איתה." אמר
לשוטר בקבלה.
נכנסנו למשרד שלו ואני התיישבתי בכסא שליד השולחן, המיועד
לאזרחים. הוא התיישב בכסא שלידי ולא בזה שמאחורי השולחן, במקום
שלו.
"תראי, מה שאני יודע זה ככה." אמר וסיפר לי את כל מה שנטלי
סיפרה לו. "עכשיו אני רוצה לשמוע את הצד שלך, כי אולי יש דברים
שהפריעו לך, שלנטלי לא נראו חשובים."
"אוקי." אמרתי. הדברים שלו נשמעו הגיוניים, והוא לא נראה כאילו
הוא צוחק עלי. ואז הבחנתי שוב שהוא יושב בכסא שלידי, ולא במקום
שלו מאחורי השולחן. "אתה לא מתכוון לרשום הערות, חשודים,
נקודות חשובות, משהו?"
הוא הרים בלוק נייר שהיה על ברכיו ועט שהיה על השולחן לידו.
"זה בסדר?" שאל.
"כן. סליחה." אמרתי בכנות, וסיפקתי לו הכל. מתי שמתי לב שזה
התחיל, האנשים שדרכם העביר לי את הפתקים, ואפילו הוצאתי את
הפתקים עצמם והראיתי לו אותם.
הוא הסתכל על הכל וחשב מספר רגעים בשקט.
"אתה שוקל עכשיו אם להאמין לי או לחשוב שמישהו מהחבר'ה מותח
אותי?" שאלתי, לא מצליחה לנחש אם לקח אותי ברצינות או שצחק עלי
בלי שאדע.
"אני מאמין לך, אני פשוט מנסה לחשוב על תיאוריה כדי לצמצם את
מספר החשודים."
"אני חושבת שיש לי אחת." אמרתי בשקט.
"סליחה?"
"אמרתי שאני חושבת שאני יודעת מי עושה לי את זה."
הוא התקרב עם הכסא שלו אלי ושם יד על כתפי. "זה מצויין." אמר.
"מי זה?"
"היה אחד שיצאתי איתו לפני כמה חודשים וזה נמשך כמה זמן. הבעיה
היא שהוא לא היה הכי נחמד כשהוא שתה."
"הוא עשה לך משהו?" שאל טום, ואני תהיתי אם זה החוש האנושי או
חושי השוטר שבו שגרמו לו לשאול.
"לא, הוא פשוט התנהג כמו אידיוט מוחלט. הבעיה היא שהוא שתה
יותר מידי. יותר מידי מסיבות, אני מתכוונת. אז אמרתי לו שאני
לא מתכוונת לסבול את כל זה יותר ושאני לא רוצה לצאת איתו או
לראות אותו יותר. אחרי שבועיים בערך, אח שלו - טוני - אמר לי
שעשיתי טעות ושאני חייבת לתת לו הזדמנות שניה. אמרתי לו שמיקי
קיבל כבר 8 לפחות בחודשיים האחרונים, ושאני לא מתכוונת לנסות
שוב ולסבול את היחס שלו. טוני אמר לי שאני אצטער על זה ושהוא
ידאג שאני אשלם על איך שאני מתייחסת אליו. אמר שזרקתי אותו כמו
כלב אחרי שמיקי התייחס אלי כמו אל מלכה. אמרתי לו שכתר מקרטון
של ביצים שווה יותר. עם הריח. והלכתי. אחרי בערך שלושה שבועות
התחלתי לחשוב שמישהו עוקב אחריי, ולפני שבוע וחצי - כמה ימים
אחרי שהתחלתי לדאוג - ראיתי אותו בפעם הראשונה." נשמתי נשימה
עמוקה. זה היה סיפור ארוך, ואין לי מושג למה סיפרתי לטום את
כולו. הייתי יכולה לתת לו את הגרסה המקוצרת ואת השם שלי טוני.
"אני בהחלט מסוגל להאמין שאמרת לו שאת מעדיפה כתר מקרטון עם
ריח ביצים." הוא אמר לי בחיוך, ונשען בחזרה בכיסאו.
"זה כל מה ששמעת מהסיפור??"
"לא, ורשמתי את כל הנקודות החשובות." אמר והראה לי את הדף.
"אם אי פעם יימאס לך מהמשטרה תוכל לעבור לעבוד כתקצירן בבית
משפט. אמרתי בהערכה, ונתתי לו את אישורי לסיכום שעשה.
"תראי, כבר נהיה מאוחר, כדאי שתלכי הביתה ואנחנו נמשיך כבר
מחר."
"מחר? אבל מחר שישי." הזכרתי לו. סוף סוף שקט אחרי השבוע הארוך
במכללה. נטלי ואני תכננו ללכת לים על הבוקר, לפני שיהיה קר
מידי.
"אין לימודים מחר, לא?" שאל, כאילו אין דבר יותר חשוב מהחקירה
שלו.
"אוקי." נאנחתי. "אבל לא לפני הצהרים." הודעתי באזהרה.
"אין בעיה. בואי נזוז." אמר ולקח את המעיל שלו והמפתחות.
"נזוז? לאן? אני לא יודעת מה איתך, אבל אני הולכת הביתה."
"כן, ואני מלווה אותך. כבר די חשוך בחוץ."
"אני לא צריכה ליווי, ולא החושך מה שמפריע לי." התעקשתי.
"בשבילי?" שאל, משפיל ראש ומסתכל לי בעיניים, כמו האש פאפי.
הבנתי שאין לי מה להתווכח, כי זה רק ירחיק את המקלחת ממני.
"אוקי, בוא נלך."
יצאנו מהמשרד שלו בקומה השניה, ואל הרחוב.

הליכה אלי הביתה מהתחנה אורכת 20 דקות בהליכה של טיול. אני
תכננתי עוד 15 דקות כבר להיות בתוך האמבטיה שלי.  
כשעברנו ליד המדשאה הענקית שבה היו ספסלים ומתקנים לילדים,
ובעיקר מקום לתפוס קצת שקט, ראיתי מישהו שהולך מהקצה הרחוק
לכיווננו, והוא התקדם מהר.
אחר דקה בערך, כשהנחתי שכבר הגיע למדרכה, אמרתי לטום, "הוא
מסתכל עלינו." ומיד שפשפתי את עיניי.
"מה קרה? נכנס לך משהו לעין?" שאל כשנעצר והסתכל עלי בדאגה. יש
בנים שפשוט אפשר לגרום להם לעשות הכל, אם את יודעת איך.
הסתכלתי עליו במבט מושפל ואמרתי לו, "תעשה כאילו אתה מוציא
משהו מהעין שלי ותסתכל רחוק מאחורי. מכנסי טרנינג כחולים
וחולצה ירוקה."
הרמתי את ראשי כשנעמד מולי, כדי שיוכל לחפש את הדבר הבלתי נראה
שנכנס לי לעין, ויוכל להסתכל על מי שהנחתי שהוא טוני.
הוא החזיק את פניי בשתי ידיו והסתכל בעיניי, ואז מאחורי. הוא
החזיר את מבטו לעיניי ומלמל, "ירוק."
"כן." החזרתי אותו למציאות. "חולצה ירוקה ומכנס כחול."
"העיניים..." התחיל ואז התאפס. "אה, כן. כן. ראיתי. אני אבדוק
את זה." אמר ומשך אותי להמשיך ללכת. לפתע הופיע לידנו רוכב
אופניים והושיט לי פתק. די הופתעתי מכך שטוני כל כך מתוחכם.
פתחתי את הפתק והקראתי בזמן שהלכנו. "ליווי משטרתי. איזה עליה
ברמה. אם את בקטע של אזיקים היית יכולה פשוט להגיד... הוא
מתכוון להיות צמוד אליך עד שבת?" לרגע לא ידעתי מה להגיד.
"את חושבת שהוא רציני?" שאל טום.
"רציני או לא, הוא עיוור! הוא חושב שאנחנו ביחד."
"וזה מה שמפריע לך?" שאל, אבל לא נשמע כועס.
"כבר לא אכפת לי. אני רק רוצה שזה ייגמר. איכשהו, רק שייגמר."

"בכל מקרה, אני אברר את העניין ואהיה איתך בקשר מחר. ביום שבת
נדע איפה הוא ונתפוס אותו."
"אם זה באמת טוני." הזכרתי לו. "ולא לפני הצהרים!" הזהרתי אותו
שוב.
"היית יכולה להיות שוטרת טובה, את יודעת, שירי?" אמר, אבל אחרי
זה פשוט הלכנו בשקט את מספר הדקות הבודדות שנשארו עד לביתי. עם
כל העיכובים, אני שמחה להגיד שזה לקח רק 16 דקות.
כשהגעתי אל הדלת הוא שאל, "אמה רציני זה היה ביניכם?" ובאותו
רגע שמחתי שסיפרתי לו את הסיפור המלא בתחנה, ולא הפכתי את
הנושא לשיחה מעבר למקצועית בלבד.
"איך זה עניינך?" שאלתי. זה כבר לא היה קשור לכלום.
"כדי לדעת למה לצפות." אמר עם חיוך כשעלה על המדרגה לפני הדלת,
עליה עמדתי.
"איתי?" שאלתי, לא ממש בטוחה שאני רוצה לדעת מה הוא חושב.
"עם אח שלו." אמר בעודו מקרב מעט את פניו אלי. "על מה חשבת
שאני מדבר?"
אותי זה לא שעשע בכלל, בניגוד אליו. פתחתי את הדלת ואמרתי לו,
"יש לי מספיק מחשבות מטרידות, אני לא צריכה גם אותך." כשנכנסתי
והתכוננתי לסגור את הדלת ראיתי שהוא עומד בפתח, מחכה להזמנה.
"אתה מצפה להזמנה? כי אני הולכת להתקלח. לבד." אמרתי לו, מקווה
שיבין את הרמז.

"בינתיים." אמר. "לילה טוב, שירי." ובכך הסתובב עם חיוך והלך.
קיוויתי שלא היה שם שום רמז שהייתי צריכה להבין.

אחרי שיחה קצרה עם נטלי אתמול בערב קבענו מתי לצאת היום,
ונסענו לים. אחרי שהתמקמנו על החוף, סיפרתי לה על כל מה שקרה
אתמול.
"נו, אז מה את חושבת?" שאלה אותי בחיוך.
"אין לך ממש מה לחייך. המצב הזה דפוק, ואנחנו אפילו לא יכולות
לדעת שזה טוני בטוח."
"תשכחי מטוני." אמרה לי ונשענה על מרפק אחד והסתכלה עלי. "מה
את חושבת על טום?" שאלה בהתלהבות.  
"תראי, נטלי, אני מבינה שאת מסמפטת את הבנאדם, אבל בשבילי הוא
בסך הכל השוטר הנחמד שעוזר לי להיפטר מטוני." אמרתי לה, ואז
חשבתי בקול רם "והלוואי שייפטר מכל המשפחה הדפוקה הזאת."על זה
שתינו צחקנו ונטלי אמרה 'אמן'.
"ומה תעשי אם הוא ייגע לך בצוואר?" היא שאלה אותי בחיוך
מתגרה.
"למה שהוא יעשה את זה?" שאלתי אותה, והחיוך בעיניה ענה לי.
"אוקי, למה שאני אתן לו לעשות את זה?"
"אני לא יודעת, אבל אם..." התעקשה.
"אני מניחה שאני אצטרך לסרס אותו. מספיק טוב, או שאת וחיל
הפרשים שלך תצאו לצוד אותי אחר כך?" צחקתי.
"אף פעם עוד לא הרבצת למישהו שנגע לך בצוואר. אפילו למיקי."
"עד שלב מסויים, להזכירך."
"כן, טוב. טום עוד לא הגיע לשלב הזה." אמרה וחזרה לשכב על
הגב.
זה היה התור שלי להישען על מרפק ולהסתכל עליה. "את ממש נהנית
מהמצב הזה, מה?" שאלתי אותה בחיוך של חברות ארוכת שנים.
"אין לך מושג כמה." ענתה לי ושתינו צחקנו וחזרנו לדבר על
לימודים והבנים של נטלי.

ברגע שהגעתי הביתה הורדתי את החולצה שלבשתי ונשארתי רק בג'ינס
קצר ובחזיה של הבגד ים.  גם אני וגם נטלי לא מרחנו אחת את
השניה יותר מידי טוב, והכתפיים שלנו נשרפו. מאוד. רק שאצלה זה,
כמובן, יעבור תוך יום בערך ואצלי תוך יומיים וחצי לפחות. שלחתי
יד לארון התרופות שבין הסלון למטבח ושלפתי קרם הרגעה. את
החולצה זרקתי על הספה. להרים שלי זה לא מפריע, כי חצי מהזמן -
באמת חצי - הם בחו"ל בגלל העסק המשפחתי. בשמים.
לצערי, לפני שהספקתי למרוח את הקרם על כתפיים האדומות שלי,
מישהו דפק בדלת. פתחתי אותה כשבידי השניה הקרם. לא היו לי הרבה
מילים כשראיתי את טום בפתח, מחייך כרגיל.
משלא אמרתי כלום הוא שאל, "הכל בסדר?"
זזתי לתוך הבית בהזמנה ומלמלתי, "אני... אה..." מופתעת! קמט קל
צץ בין גבותיי. למרות השיחה עם נטלי, בכלל לא חשבתי על זה שהוא
צריך להגיע.
"את בכלל לא בסדר. מה עשית לעצמך?" שאל כשנכנס וראה את הכתפיים
שלי.
"זה לא נורא כמו שזה נראה. הייתי בים עם נטלי." אני עונה לו??
"לא שאני חייבת לך תשובות. מה רצית? זה בטח בקשר לטוני." אמרתי
לו, חוזרת לעסקים. אני אהרוג את נטלי, היא הכניסה לי רעיונות
לראש.
התיישבתי על הספה וכשהוא התיישב לידי הוא לקח ממני את הקרם.
"אני לא צריכה- " התחלתי והרגשתי איך הוא מעביר אצבע עדינה על
אחת הכתפיים, ממש בחיבור לצוואר.
"תני לי לעזור לך בזמן שאני מעדכן אתך, בסדר?"
הבטתי בו, מנסה לחשב את המצב, האצבע שלו עדיין עלי. "אוקיי."
אמרתי בטון של 'זה מבחן אז כדאי שתשים לב למה שאתה עושה'.
התיישבתי ישיבה מזרחית על הספה וכשהרגשתי שהוא מסתובב כדי
להיות מאחורי זרקתי אליו, "תוריד נעליים."
"כמובן." אמר, לא מתרגש מהמצב רוח שלי. הוא שם רגל אחת על
הספה, לידי, והתחיל בעדינות למרוח את הקרם. אם התעלמתי מהידיים
שעשו את זה, זה הרגיש ממש טוב. "בכל מקרה, בדקנו את הסיפור של
הטוני הזה, ואני די בטוח שזה הוא, אם כי אנחנו לא יכולים לחזות
איפה הוא יתפוס אותך ביום שבת. מחר."
"זה לא מפתיע אותי."
"בגלל זה אני חושב שעדיף שלא תצאי לשום מקום עד יום ראשון."
הוא סיים עם הקרם ומשך אותי להישען עליו.
"ואני חושבת," קמתי ממנו במהירות והסתובבתי אליו, "שאתה מעורב
טיפה יותר מידי. חוץ מזה, מה עדיף? שאני אהיה בבית כשהוא יבוא?
מי ישמע אותי צועקת אז?"
"אני אשמור עליך. בתור נציג המשטרה שמטפל בתיק, כמובן."
"כן, וזה ימשוך אותו לבוא." אמרתי בציניות. קמתי להביא לעצמי
משהו לשתות. אני תמיד מתייבשת קצת כשאני ונטלי הולכות לים. הוא
בא אחרי למטבח.
"אז מה את מציעה, שאת תהיי פיתיון?"
שמתי את הכוס שהוצאתי מהארון על השיש ופניתי אליו. "אתה הופך
את זה להרבה יותר רציני ממה שזה באמת."
"רצח זה דבר רציני."
"רצח??" שאלתי בחוסר אמון ובהפתעה. ואז שאלתי בטון בטוח יותר,
"אתה באמת חושב שזה יכול להגיע לזה?"
"את באמת רוצה לגלות?"
"לא, אבל... טוב." הסכמתי. "אין לי תכניות היום, ומחר אני
אשתדל לא לצאת מהבית."
"אני שמח לשמוע." אמר בהקלה.
"אבל אני רוצה שמישהו יהיה בחוץ מוכן, כדי שאם אני אצרח מישהו
ישמע אותי." אמרתי בטון שלא משאיר מקום לויכוח.
"אני בעצמי אשב בחוץ ואשמור." טום הבטיח לי. היה לרגע שקט
מוזר, וראיתי אותו מסתכל על הכוס ששמתי בשבילי על השיש.
"אתה רוצה לשתות?" הצעתי בנימוס.
"לא, לא." אמר ואז חייך. "אני מניח שאני צריך ללכת כי את בטח
רוצה להתקלח. שוב."
"כן, למען האמת." טוב שהוא הזכיר לי.
"אם הכתפיים יכאבו לך..." זרק בדרכו לדלת.
"אני אשים קרם בעצמי." עניתי לו ושמעתי אותו צוחק כשהלכתי
לנעול אחריו.

ת'אמת, היה קל לא לצאת מהבית כל הסוף שבוע. לא היה לי הרבה לאן
ללכת בכל מקרה. נטלי נסעה לדודה שלה, ואני החלטתי, באופן בוגר
למדי, לנצל את השישבת כדי ללמוד.
בשבת התעוררתי מוקדם - 7 - והחלטתי  לנקות קצת. בעיקר לסדרת את
הסלון ולאסוף את כל הבלגן שפיזרתי בבית במהלך השבוע. מצאתי את
החולצה מהים זרוקה על מסעד הספה ועל השולחן ליד היה הקרם
לכוויות. "רעיון טוב" אמרתי לעצמי ומרחתי את הכתפיים. בדיוק
כששמתי קרם נוסף על היד, הטלפון צלצל.
עניתי עם היד שלא רגילה לענות והעברתי את האפרכסת לאוזן
הנכונה. "הלו?"
"שירי?"
"טום? למה אתה מצלצל כל כך מוקדם?"
"הערתי אותך?" שאל, מופתע קצת. מה נראה לו, שכל בנאדם נורמלי
קם ב- 7:30 ביום שבת?
"לא, אבל זה עדיין מוקדם. מה רצית?"
"רק ליידע אותך שאני יושב בין השיחים בצד השני של הכביש. שלא
תיבהלי אם את רואה מישהו יום שלם יושב וצופה בך."
"אני אשתדל לא להיכנס לפאניקה." אמרתי לו בחצי חיוך.
"אז מה את עושה עכשיו, אם את לא ישנה?"
"לא משה שקשור לחקירה שלך או למי שעוקב אחרי."
"כי אם את מתקלחת שוב, אני בטוח שהוא ישמח לעקוב אחריך לשם. כל
גבר ישמח."
את זה כבר לא יכולתי לפרש אחרת. "טום, זה לא- ... אני מנקה.
ובדיוק הפרעת לי למרוח קרם על מה שנשאר מהכוויות." שנעלמו די
מהר הפעם, אבל אני לא מתכוונת לגלות לך את זה, הוספתי בשקט
לעצמי.
"וחשבת עלי?"
"לא." הדגשתי. "חשבתי על שאר הניקיונות שיש לי לעשות. ובצהרים
אני הולכת לישון אז אל תצלצל."
"אוקי, נדבר אחר כך." אמר בקול ידידותי. הוא ניתק לפני שהספקתי
להגיד לו שזאת לא היתה הזמנה.

כמו שחשבתי, נרדמתי בצהרים והתעוררתי רק בשעות הערב המוקדמות.
בסופו של דבר לא ניקיתי את הבית, אבל כן ניקיתי אבק ועברתי על
ארגזים של ניירת ושטויות, שבסופם שני שקי אשפה ענקיים חיכו לי
ליד הדלת. אמא ממש תשמח שמצאתי זמן לעבור על זה.
הכנתי לעצמי ארוחת ערב והתיישבתי מול הטלוויזיה בסלון וחיפשתי
משהו מעניין לראות. הרגתי לא נעים לרגע בגלל טום שיושב במכונית
שלו כבר... רגע... 11 וחצי שעות.
"כן." ענה לפלאפון שלו. "הכל בסדר? קרה משהו?"
"לא, הכל בסדר. פשוט הכנתי לעצמי אוכל, וחשבתי אולי אתה רעב או
משהו."
"איך ששנת צהרים טובה מרככת אותך..."
"אל תחמיא לעצמך, אני פשוט אנושית." נדחפתי לדבריו.
"בכל מקרה, לא כדאי שתבואי אלי וטוני במקרה יעבור ויראה."
"כן אתה צודק." הסכמתי איתו. זה חסך לי להתלבש כדי לצאת
מהבית.
"אבל אני אשמח לקבוע מועד אחר."
"ביי, טום." אמרתי וניתקתי מיד. הוא פשוט לא מתייאש.
סיימתי לאכול, ראיתי עוד קצת טלוויזיה ואספתי את כל הכלים
לכיור. התלבטתי לרגע אם לעשות אותם עכשיו או לא, והם ניצחו את
הזבל. דחיית הרמת הרי זבל אפילו רק בכמה דקות עדיפה תמיד.
החלטתי שאם אני כבר דוחה את הקץ, אני אעשה את כל הכלים שבכיור.
העניין לקח רק רבע שעה, וזאת לאחר שאפילו ניגבתי את הכלים
במגבת ושמתי אותם בארון, ולא חיכיתי שיתייבשו לבד על המתקן שעל
השיש.
טוב, אמרתי לעצמי כשהסתכלתי מסביב על הבית. כנראה שהקץ הגיע
וכבר אין איך לדחות אותו.
הלכתי אל הדלת ולקחתי את השק הראשון. הפח נמצא ממש בתחילת שביל
הגישה לבית, שהיה מספר צעדים בודדים וכלל רק מדרגה אחת.
הלכתי בזהירות, שחס וחלילה אני לא אפיל את השק הענק ואצטרך
לנקות שוב. ובהצלחה שמתי את השק בתוך הפח.
"אוקי, סיימנו עם זה. נשאר רק השק השני." אמרתי לעצמי בציניות,
לאחר שהעדפתי להתחיל מהמסריח יותר ולדחות את הכבד יותר לסוף.
וניירות, כידוע, נוטים לצבור משקל בלי שנשים לב.
זה לא היה נוראי, אם כי התנשפתי בהקלה כשהשק הונח לצד הפח,
שהיה מלא בשק השני. "סוף סוף סיימתי גם עם זה." אמרתי לעצמי
בתחושת ניצחון, חושבת על הסתלבט שמחכה לי בסלון. "אויש" אמרתי
כששמתי לב שהתלכלכתי מהשק הראשון. "לא נורא. גם ככה תכננתי
למלא את האמבטיה." ניחמתי את עצמי. "העיקר שסיימתי עם זה."
"זה רק מתחיל." שמעתי מאחורי. וזה לא היה טום.
"מה אתה רוצה טוני?" שאלתי כשהסתובבתי אליו. התקדמתי כך שנאלץ
לצאת מהשער שעמד בו, עד שנעמדנו זה מול זה ברחוב.
הוא שלח יד ללטף את הלחי שלי ואמר, "אני חושב שאת ידעת מה אני
רוצה."
העפתי את היד שלו ואמרתי, "ככה אתה דואג למיקי, טוני? רוצה
לבדוק את הסחורה לפני שאה מחזיר אותה?" אני לא יודעת למה
ניסיתי להרגיז אותו. אבל משום מה לא חשבתי שהגיון יעבוד איתו.
"תנחש מה, טוני. גם אם תאנוס אותי פה, באמצע הרחוב, אני לא
חוזרת לאח הדפוק שלך!" אמרתי לו. "אני לא רוצה לראות אותו שוב,
ואם אפשר אז גם אותך. לילה טוב."אמרתי והסתובבתי כדי להיכנס
לשביל הביתה.
"מי את חושבת שאת?" שאל ותפס את ידי כדי שלא אברח.
"מה, שאני כלבה מתנשאת ומרוכזת בעצמי?" שאלתי בציניות.
"לא, כל כך מטומטמת לוותר על מה שמיקי הציע לך."
"מיקי לא הציע לי שום דבר," משכתי את היד ממנו כשהסתכלתי
ישירות לתוך עיניו. "שבשבילו היה שווה להישאר. הדבר הכי טוב
שקיבלתי ממנו היה לראות איך הוא שותה יותר מידי ומצליח לעשת
מעצמו אידיוט פרימיטיבי יותר ממה שהיה כשלא שתה." זרקתי בכעס.

"תיזהרי במה שאתה אומרת, מותק, כי מילים יכולות להכאיב." אמר
ותפס את גרוני בידיים הגדולות והמחוספסות שלו.
לא ידעתי אם לנסות לדבר, ואם זה לא יגרור אותו להדק את החניקה.
אבל לרגע גם לא ידעתי איך אני משתחררת מזה, כי לשתוק בטח לא
גרם לי לנזול החוצה, זה בטוח.
את יכולה לנשום. יש לך אויר. אמרתי לעצמי כדי שאזכור לנשום ולא
אקל על טוני.
רגע של פאניקה חלף בי, שאני לא יודעת להשתחרר.
"חושבת על רגעיך האחרונים?" שאל. "את בטח היית מעדיפה את
הידיים של מיקי עליך, ולא את שלי." הוסיף והידק מעט את
אחיזתו.
אויר. יש לך אויר. אמרתי שוב ושוב לעצמי. אבל האמת היתה שהוא
התחיל להתקשות להיכנס לראות שלי. רציתי לתת לו אגרוף בלסת, אבל
הוא היה רחוק, וברך לביצים לא תגיע. ואז אני באמת בבעיה.
"או שאולי את מעדיפה שהוא יצטרף אלינו וזהו?" התגרה בי.
נתתי לו אגרוף בלסת ובעיטה בברך בו זמנית, הוא התכופף בהפתעה
ומהכאב, וניצלתי את ההזדמנות להכניס מרפק נוסף לפניו. כשהיה
שפוף למטה ומופתע מהמתקפה רציתי לנצל את המצב. "זה בשביל מה
שמיקי עשה לי. ותמסור לו את זה." אמרתי, קולי צרוד, וכיוונתי
בעיטה לביצים שלו.
"את בסדר?" נשמעה שאלה בקולו של טום.
"כן. כן. אני בסדר." עניתי בהתנשפות. טוני ניצל את ההזדמנות
והתחיל לרוץ.
טום רץ מיד אחריו, ובשביל מישהו בגודל של טוני, הוא רץ מהר.
וגם טום. בשביל מישהו שלובש ג'ינס.
ליטפתי את הצוואר והעורף עד שהגעתי לסלון והתיישבתי בכבדות,
משחזרת את מה שקרה.
נכנסתי לחדרי, הדלקתי את האור וסגרתי את הדלת. התיישבתי על
המיטה ואז קמתי והסתכלתי במראה.
זהו, זה נגמר.
נשמעה דפיקה בדלת.

ירדתי וראיתי את טום בפתח. אפילו לא זכרתי לנעול. היד שלי רעדה
קצת מכל ההתרגשות והאדרנלין.
"את רועדת." ציין, נכנס ועמד מולי, לוקח אחת מידיי בידו.
"ואתה מזיע." ציינתי בחזרה. "תפסת אותו." אמרתי, לא בשאלה.
"כן, בסופו של דבר." ענה עם חיוך, עדיין מתנשף קצת.
"כן, טוב. לא יזיק לך להיכנס לכושר." אמרתי לו והלכתי לסלון.
הוא הבין את הרמז בא בעקבותיי.
התיישבנו והוא הסתכל על הצוואר שלי. "פעלת יפה, אבל יכלתי
להגיע קודם..."
"זה לא משנה. העיקר שזה נגמר." אמרתי בכנות ועצמתי את עיניי,
בעודי נשענת על גב הספה.
"זה עלול להשאיר סימן." אמר, ופקחתי את עיניי אליו כשהרגשתי את
הצבע שלו מטיילת על צווארי, איפה שהיו קודם הידיים הגסות של
טוני. והוא היה קרוב. "זה כאב הרבה?" שאל, והרכין ראש כדי לנשק
את המקום.
רציתי למחות, באמת שרציתי, אבל הוא תפס אותי לא מוכנה. כשהרים
את שפתיו אמר, "אני אקבל את ההזמנה לקפה עכשיו."
לא יכלתי לקום, אבל אמרתי, "אני לא חושבת שזה רעיון טוב."
"למה לא?"
"כי אתה תחשוב שיש משהו מעבר לזה, ואין." הדגשתי טיפה את המילה
האחרונה.
"אחרי כל מה שעברנו?"
"כל מה שעברנו? פגשתי אותך לפני יומיים - בענייני עבודה -
ועכשיו הם נגמרו."
"ועכשיו יכולים להתחיל עניינים אחרים." אמר, ואני נשבעת שהיה
נצנוץ בעיניים שלו.
"איזה עניינים, טום? זאת לא פרשת רצח מסתורית, ואני לא הייתי
עדת ראייה בטעות היתה במקום וזקוקה להגנה, ואתה לא היית הבלש
ששמר עלי, וזה לא נמשך חודשים, ואף אחד לא היה בסכנת מוות. זה
לא אחד מהרומנים הבלשיים שנשים קוראות."
"וזה אומר שזה לא יעבוד בינינו? או שלפי חוקי הספר אנחנו קודם
צריכים סקס שניה לפני שהרעים יורים בי במקום בך?" הוא חייך.
100 אחוז שיש לו אחות צעירה.
חייכתי גם אני. היה קשה להימנע. אבל זה עדיין לא שכנע אותי.
"אתה בכלל מקשיב למה שאני אמרת?"
"כן. ואני אוהב את מה שאני שומע. ואני- "
"אל תגיד אוהב אותך." הזהרתי אותו והרמתי יד להדגשה.
הוא רק הרים את ידו ונגע בעדינות בצווארי ובשיערי. "רציתי
להגיד שאני רוצה לנשק אותך." אמר וקירב את עצמו אלי.
"זה לא רעיון טוב, טום."
"אז מה?" שאל, אבל עצר. אבל גם לא התרחק.
אז מה באמת? זה לא שמעולם לא זרקתי מישהו. אני רק מקווה שלטום
אין אח גדול.
"זה רק בגלל האווירה, שאנחנו ככה." הסברתי לו, מנסה למצוא
נקודת אחיזה שההגיון שלי יתפוס בה אצלו.
"זו תמיד האווירה, לא?" שאל עם חיוך.
הוא צודק. שיהיה. סגרתי את המרחק והתנשקנו. כשהחל להעמיק את
הנשיקה, גיאוגרפית להעמיק, עצרתי לרגע, מבלי להתרחק, ואמרתי
"אני... לא... " אבל לא היתה לי תשובה לעצמי.
כשעברה שניה ועוד אחת, ולא הוספתי כלום, הוא פשוט נישק אותי
שוב, ואני נכנעתי ללחץ העדין של שפתיו, וקיבלתי את הלשון שלו.
הרגע לא נמשך זמן רב מידי. לפחות לא נראה לי. אבל הוא הותיר
אותי חסרת נשימה. טום לא לחץ.
"זה היה... אה, בהחלט..." הוא חסך לי את המצב המוזר.
"אני אשמח לשתות משהו. ריצות וכאלה די מצמיאים אותי." אמר
בחיוך. לא התלוננתי כשהלכתי למטבח.
"וכאלה..." חזרתי אחריו, יודעת בדיוק למה זה התייחס. מזגתי לו
את הדבר הראשון שמצאתי במקרר, שלדעתי היה חלב, ואמרתי לו, "אבל
אל תראה בזה יותר ממה שזה, הכרת תודה על זה שעזרת לי." אמרתי
כשנתתי לו את הכוס.
התיישבתי והוא השעין את הראש שלי על כתפו. עדיין הרגשתי את
ידיו של טוני על צווארי. הייתי צריכה לבעוט בו.
"אז את מודה שאני שוטר קשוח ומלא סקס אפיל שאי אפשר לעמוד
בפניו?" שאל בחיוך, ציני כלפי אותם ספרי נשים.
הרמתי את ברכיי מקופלות לספה ונשארתי להישען עליו. "אז רק
לתשומת לבך, שוטר קשוח ומלא בסקס אפיל," חזרתי אחריו עם חיוך
משלי. "אני זו שנטרלתי אותו, ואני מקווה שחושי השוטר שלך
יודעים ששום דבר לא יקרה כאן. בינינו."
"בינתיים." אמר בשקט, אבל שמעתי בחצי אוזן כשנרדמתי.
ועכשיו, אחרי חודש וחצי, שום דבר חדש עדיין לא קרה בינינו.
בינתיים...