אתמול נשכבתי במיטה כדי ללכת לישון. בזמן האחרון לוקח לי קצת
זמן להירדם. אני לא מייד עוצמת עיניים. אני מוצאת את עצמי
מפליגה במחשבות על העבר שלי. נזכרת בסצנות מעברי בתור ילדה
קטנה. אני נזכרת בתמונות מאלבומי הילדות שלי וממש רואה את
עצמי. ואני קצת מתעצבת, כי מדהים אותי איך שהזמן עובר. הרי רק
אתמול הייתי בת שש בכיתה א', ואמא ליוותה אותי לבית-הספר הדתי,
לבשתי חולצת תכלת מכופתרת וחצאית פעמון. וילקוט ענק שכיסה את
כל גופי. הייתי כזו פיצפונת. בקושי ראו אותי. זה די משעשע.
ורק אתמול אמא לקחה אותי לספארי. נדמה לי, אם זכרוני אינו מטעה
אותי, שזו היתה הפעם הראשונה והאחרונה. ללא סיבה מיוחדת.
ואני זוכרת תמונה חמודה במיוחד. אני שותה טרופית ענבים (כי הכי
אהבתי טרופית ענבים), עם קש, ומשני צידי ראשי תקעתי שני פרחים
אדומים גדולים. ככה סתם ליופי. זה היה כשטיילנו כל המשפחה עם
דודים שלי מחו"ל. זה היה ביום קיצי במיוחד ואני לבשתי שמלה
לבנה לבנה, נדמה לי מתחרה.
וככה עוברות לי המחשבות בראש אחת אחרי השנייה ופתאום אני נעצרת
במחשבות שלי ורואה את עצמי היום ואת עצמי אז, ולא מצליחה לקשר
בין השתיים. מי זאת שהייתי אז? ומי זאת שנמצאת כאן היום?
כיצד יתכן שיש קשר בין שתי הבנות האלה? כי זו מעכשיו כל כך
שונה מזו שהיתה בעבר. חייכנית ואופטימית ומלאת חיים (טוב, לא
היו לי דאגות רציניות על הראש), אבל בכל זאת... ופתאום נורא
בא לי לחבק אותה, את זו, את הילדה הקטנה ההיא. שכל כך זקוקה
לחיבוק חזק חזק ממני, ממני של היום. כל כך רוצה להחזיר אותה
אליי ולומר לה, אולי בפעם הראשונה, שאני אוהבת אותה. שאני באמת
אוהבת אותה ולא התכוונתי לעשות לה רע. הכוונות שלי טובות. אבל
לפעמים, לא יודעת למה, יוצאים ממני דברים אחרים, דברים שלא
חשבתי שאי פעם ייצאו ממני, מחשבות שלא חשבתי שאחשוב אי פעם.
אני מקווה שיום אחד הילדה הקטנה הזו, הפצפונת הזו, תסלח לי
ותקבל אותי כמו שאני, על הטוב ועל הרע שבי.
אוקטובר 2003 |
