אל תלבש את החולצה הזו, בבקשה, גם ככה קשה לי מספיק לראות אותך
מעשן את הסיגריה הזו בזווית המיוחדת הזו שלך.
בבקשה אל תלבש את החולצה הזו, הדהויה, שזיכרונות חודשים של קשר
נמתח צרובים בדוגמאות הספק שלה.
אל תלבש, בבקשה, את החולצה הזו, שדמעות של חוסר הבנה כבר נספגו
בבד הזה, המקבל שלה.
אל תלבש את החולצה הזו, לא עם המכנסיים האלו, שקרועים בדיוק
במקומות שמהם באים הזיכרונות העמוקים ביותר.
אל תחייך, לא עם החולצה הזו, הכחולה, אל תחשוף אלי שיניים של
מעשן, את אותה שן סדוקה שעוד זוכרת את טעם מסע הלשון שלי
בפיך.
אל תביט עלי במבט העמוק הזה שלך, המבט החצי מוכיח חצי חושק,
בעיניים שראו, מסתבר, כבר יותר מדי.
אבל הוא בא. עם הג'ינס הקרוע, עם החיוך, המכנסיים והמבט הזה,
הריק.
הוא בא, ועם הסיגריה הזו ,בזווית הזו, שתמיד נראה שהנה אוטוטו
היא נופלת.
ואני נראית חולה מאוד, מכל העבר הזה, מרגישה את כל הזוהמה של
זיעת אנשים וגניחות חנוקות של אמצע הלילה מתפשטת בי באיטיות
ונוסכת בי עייפות וזיקנה.
ואנחנו שותים, כוסית אחרי כוסית גומעים לתוכנו עתיד לא ברור של
נגיעות חפוזות.
ואתה מנשק ,ואני נענית לך, אתה גולש לתוכי ואני לא צועקת פשוט
מחניקה אנחות אל תוך הכתף האשמה שלך.
וכל השירים בעולם רצים לי בראש, וכל האנשים וכל החיוכים,
והחולצות.
אני מסתובבת אל הקיר הקפוא ומושכת אחרי את השמיכה המיוזעת.
המיטה השותקת נוצרת בתוכה את כל האשמה הזו, שלי, שלך.
אל תבוא עם החולצה הזו בבקשה.
שנינו יודעים איפה זה יגמר, ואני עייפה ועצובה ורוצה להרגיש את
רעננות החולצות החדשות שטעם של אשמה עוד לא הגיע אל בעליהם.
אל תלבש את החולצה הזו, אל תבוא היום.
גם ככה, קשה מספיק.