אני שונא את יום ראשון. אני לא יכול לסבול את יום ראשון. אני
שונא את יום ראשון, את כל מה שהוא מכיל ומייצג. מתי בפעם
האחרונה היה לכם יום ראשון חיובי? לי לא היה. מה שעוד יותר
מרגיז הוא שיום ראשון תמיד, אבל תמיד מגיע אחרי יום שבת. ככה
זה. יום שבת - יום ראשון. אבסורד! איך אפשר לבצע מעבר כל כך
חד? זה דומה לישיבה בחדר חשוך במשך שעתיים, ואז בבת אחת
מדליקים את כל האורות. יום שישי, למשל, גם יכול להרגיז לפעמים,
אבל הוא מתוכנן באופן כל כך מדויק ונפלא, דבר שהופך אותו ליום
הכי טוב בשבוע. יש בו המינון המדויק של עבודה ומנוחה. קמים
בבוקר, עובדים קצת ובדיוק ברגע שמתחילים להתעצבן, זה נגמר.
איזה יופי זה. זה יום קצר, ייעודו לייעל את המעבר בין השבוע
לסוף השבוע. יום שישי, סוף השבוע. אפשר לנוח, לשכוח מכל החרא
שעבר עליכם במהלך השבוע. לשכוח מכל האידיוטים שהקשו עליכם.
לשבת בבית ולא לעשות שום דבר. ואז פתאום, בדיוק כאשר התחלתם
להתרגל לרעיון, השעון המעורר מצלצל (או שמא הוא צוחק?) השעה שש
בבוקר, יום ראשון, בחוץ חשוך וגשום, ואתם מרחמים על עצמכם עד
כדי כך שקשה לכם לנשום. שלא תטעו, אני לגמרי איש חורף. אני
אוהב את הקור ואת הבגדים שמתלווים אליו, ואני שונא את החום, את
ההזעה המיותרת, את החוף ההמוני ובחיים לא תתפסו אותי עם
מכנסיים קצרים, אבל יש משהו במבול ביום ראשון בבוקר שממש מדכא.
קראתי פעם איזה סקר שאמר ששיעור ההתאבדויות עולה בחודשים
גשומים ועגומים כאלה ואני בטוח, למרות שזה לא נאמר במפורשות,
שבימי ראשון שיעור ההתאבדויות הכי גבוה.

לפי דעתי, חצי מהבעייתיות עם יום ראשון זה השם שלו. ראשון. רק
לומר את השם הזה מבאס אותי. נגזר מהמילה ראשית, כלומר התחלה.
וכידוע, כל ההתחלות קשות. אנשים מנסים באופן אוטומטי להתחמק
ולהימנע מהתחלות. הן לא טבעיות, פירושן להתפשר, להשתנות. יום
ראשון. באותה מידה היו יכולים לקרוא לו 'איזה זין'. כך, כל פעם
שהיו שואלים אתכם איזה יום היום, לא רק הייתם עונים להם, אלא
גם נותנים את חוות דעתכם בנושא בתשובה אחת קצרה ועניינית, בערך
ככה:

"איזה יום היום?"
"איזה זין."
"מה, כבר? איזה זין... רוצה ללכת לקפוץ מול משאיות על כביש
החוף?"
"יאללה, בוא."

כי באמת אין דבר טוב יותר לעשות בימי ראשון לדעתי. קחו לדוגמה
את האמריקנים. אידיוטים אחד אחד, אבל בקטע הזה הם שיחקו אותה
בגדול. בלי לשאול אף אחד, הם פשוט הרחיבו את סוף השבוע על מנת
שיכלול בתוכו גם את יום ראשון, ארור יהיה, יום ראשון. כך בעצם
השבוע מתחיל רק ביום שני. החכמולוגים המעצבנים שאני כל כך שונא
יאמרו שאין הבדל, ויום שני הופך למעצבן ומיותר, אך לא כך הדבר.
כי כשהשבוע מתחיל ביום שני, כבר יום אחר כך אתם באמצע השבוע.
לא מסתדר לכם? אולי מבחינה מתמטית, אבל תחשבו על זה כך: היום
השני בשבוע הוא יום שלישי. כמה גאוני! למה לא עושים זאת גם
כאן? חוץ מזה, אפילו השם שלו, סאנדיי, נותן הרגשה של יום קסום
בשמש, יום לרגיעה מוחלטת, בניגוד מוחלט ליום עבודה תחת שמש
קופחת, כמו אצלנו.

יום ראשון, שזה בעצם ראשי תיבות של ראינו אהבנו שישבת ולמחרת
נדפקנו, התחיל ככל הדברים שמתחילים כאן - בגלל אלוהים. אלוהים
קם בבוקר וברא את השמיים ואת הארץ והיה תוהו ובוהו וכל הבולשיט
הזה, והיה ערב והיה בוקר, יום ראשון. זהו. איזה זין. ואלוהים
לא פראייר. אם הוא סבל ביום ראשון, אז כולנו נסבול כאות
הזדהות. אם הוא רוצה לקום ביום ראשון באמצע תוהו ובוהו שזה
בעצם סתם ביטוי יפה לבוקר עגום וגשום, ולעבוד כל כך קשה ולברוא
שמיים וארץ ושאר שטויות, למה אני צריך להזדהות עם זה? אני
הייתי שם? אני מכיר אותו? וחוץ מזה, על מי הוא מנסה לעבוד? וכי
כתוב "וביום השביעי... וישבות ה' מכל מלאכתו אשר עשה..." וכן
הלאה. מי החליט שלשבות מכל מלאכה אומר לשבת בחושך ולא לעשות
כלום? לא יותר הגיוני שאלוהים חיכה שכל הפינגווינים ילכו
לישון, ואז לבש עניבה יפה וז'קט ויצא לרקוד ולתפוס כוסיות
ולשתות עד אובדן חושים? הרבה יותר הגיוני! הוא הרי אלוהים? מי
תגיד לו לא? איזה מועדון לא יכניס אותו לבין כתליו? דבר אחד כן
בטוח. אלוהים לא עבד בשישישבת.

יש לי חברים שעובדים בסוף השבוע. כן, עובדים בסוף השבוע.
עובדים! בסוף שלו! הם עובדים לאורך כל השבוע, אז מגיע הסוף
שלו, וגם אז הם עובדים. אם הייתי בעל כוח כלשהו הייתי קונס
כאלה אנשים. לעבוד בסוף השבוע זה דבילי, מגעיל, סותר ובכל
הכנות גובל באי-שפיות מוחלט. ושוב קמים החכמים ואומרים שאם
אנשים לא יעבדו בליל שישי אז גם אותם מקומות בילוי שאני כל כך
אוהב לא ייפתחו. נכון, לכן רק אנשים שעובדים במקומות בילוי
מורשים לעבוד בשישי, אבל סלחו לי אם אומר שמנהל משמרת במזללה
כזו או אחרת, או מלצרית שרצה מרתון בין המטבח לשולחנות ומתעסקת
עם לקוחות מחורבנים כל שישי בלילה, אלה אינן עבודות במקומות
בילוי. ברמן במועדון ריקודים זו כן עבודה במקום בילוי. מבינים
את ההבדל? שתי הדוגמאות הראשונות עוסקות באנשים שבמשך כל סוף
השבוע מתעסקים עם תחתית האנושות, לקוחות שבאו לרדות במלצריות
ולהתלונן בפני דרגי ההנהלה. הברמן, לעומתם, מתחכך עם האליטה,
לקוחות שבאו לרקוד, לשתות ולתפוס כוסיות. או שבמקרה טוב יותר
הלקוחות הן כוסיות בעצמן, ולא פרות שמנות שבאו לבלוס
המבורגרים. אם אותם חברים שעובדים בסופי השבוע היו אומרים לי
שהם מרוויחים מאה אלף שקל ללילה כזה, הייתי מתאמץ ואולי אפילו
מצליח להבין אותם. אבל שכר מינימום פלוס תוספות + טיפים לא
מצדיקים את הסבל שהם עוברים. וסתם הערת ביניים, אם כבר דיברתי
על טיפים. אני חושב שאנשים שנותנים טיפ "כי ככה צריך", צריכים
להישפט. מי הם בכלל שיתנו לגיטימציה לאיזו תיכוניסטית מטומטמת
לעשות כרצונה במסעדה שכלל לא שייכת לה, לתת שירות איטי וגרוע
ולהתייחס ללקוחות כאילו היא לא חייבת להם שום דבר. מלצרית
צריכה לעמוד דום להישמע לקול הלקוח. אם הוא קורא לה, היא צריכה
להגיע, רצוי מהר מאוד, חובה שתחייך. אין שום הנאה בישיבה בבית
קפה כשמעליך עומדת מלצרית זועפת ונרגנת. מצד שני, אין שום הנאה
בישיבה בבית קפה באופן כללי, אבל זה עניין להערת ביניים אחרת
לגמרי.  

גם כשהייתי צעיר יותר וסופי השבוע לא היוו עבורי את תמצית חיי,
ימי ראשון היו איומים מבחינתי. מבחנים במתמטיקה למשל, תמיד
נפלו על יום ראשון. כלומר שהמפלצות אוכלות האדם, או בשמן העממי
- מורות, הצליחו להרוס גם את יום ראשון וגם את סוף השבוע שקדם
לו, ללא מאמץ ובהצלחה רבה. בנוסף, ימי ראשון תמיד היו הכי
ארוכים, בתירוץ שהיה לנו זמן לנוח בסוף השבוע. אני לא יודע מה
איתכם, או אם אתם בכלל זוכרים משהו מהתיכון, או שמא אתם עדיין
שם, אבל אני ממש לא נחתי בסופי השבוע בתקופת בתיכון. ישנתי
אמנם, אבל משום מה שינה באותה תקופה רק עייפה אותי יותר.

אותו הסבר, אגב, ליווה אותי גם בשירות הצבאי. תרגילים גדולים
תמיד התחילו בימי ראשון כי "היה לכם זמן לנוח בסוף השבוע..."
אמרו המפקדים. חייל צעיר שחוזר פעם בשבועיים הביתה באמת יבזבז
את השעות המועטות שיש לו במנוחה ושינה? הוא מגיע הביתה,
מתיישב, ביד אחת אוכל עם ההורים ארוחת ערב, ביד שנייה עושה
מסאז' רומנטי לחברה שלו, רגל ימין מחייגת לחברים, רגל שמאל כבר
באוטו מעבירה לראשון, וכל זאת תוך כדי הליכה על חבל דק מעל בור
מלא תנינים ואריות והטלת סכינים עם הפה, שגם ככה מלא בכל החרא
שהאכילו אותו המפקדים במהלך השבוע. כלומר, חייל עושה הכל חוץ
מלנוח בסוף השבוע, לא משנה מה יאמרו מפקדיו. אחרי זה הם
מופתעים כשבאמצע תרגיל ביום ראשון, אחד החיילים תופר עשרה
אחרים עם מא"ג כי הוא לא ישן דקה לילה לפני. מילא. בכלל, מושג
סוף השבוע מקבל פנים שונים לגמרי בצבא. אלה הם ימים קדושים,
יקרים מפז עבור כל חייל. "יש לך שבת" הוא המשפט הכי נורא שחייל
יכול לשמוע. חיילים כבר לא מפחדים מהכלא הצבאי, זה סתם מקום
ללא אימונים בשמש. הם כבר לא מפחדים מריצות, כי הם גם ככה רצים
כל היום. אבל קחו להם את השבת, וגם הרוצחים הכי מפחידים בגולני
נשברים כמו ילדות. חיל יושב כולו מדוכא בשבת בבסיס, ואיזה מפקד
סדיסט אומר לו "נוח לך, אה? אל תדאג... לכל שבת יש מוצאי שבת."
מה זה? כמה נמוך אתה רוצה שהוא יגיע? אתה רוצה לשבור אותו
לגמרי? וכמובן שאי אפשר לשכוח את המושג שאופף כל חייל בצבא
ההגנה לישראל, "שביזות יום א'". זהו הדיכאון הכי עמוק שניתן
להיכנס אליו. והוא לא עובר עד שיום ראשון לא עובר. זה מגיע
למצב בו פלוגה שלמה של חיילים נוסעים לאיזה בסיס שכוח אל, וכל
אחד ואחד מהם מתפלל שהאוטובוס יתהפך. זה מצב מאוד קיצוני אמנם,
שנוטה להיעלם עם סיום הטירונות, אבל חלקם מרגישים כך עד סוף
השירות. או עד שהאוטובוס מתהפך.

משתחררים מהצבא ואנשים מתחלקים לשתי קבוצות. הראשונה מורכבת
מאנשים שחושבים שסוף השבוע הוא מסיבה אחת גדולה. הקבוצה השנייה
מאמינה שסוף השבוע הוא זמן מושלם בכדי לעבוד ולהרוויח כסף.
הייתי מסכים ואף מצדיק את הקבוצה השנייה, אם היו מרכיבים אותה
חד-הוריים לשישה ילדים, אך למעזה שתי הקבוצות מורכבות מאנשים
צעירים, בני גילי, שאמנם כולם רוצים לחסוך כסף, אך רק חלק
מוכנים להקריב הכל תמורתו. אני אומר שוב, כל עבודה ניתנת
לביצוע בכל זמן, הכל תלוי בתמורה. כן, רבותיי, לכל אדם יש
מחיר. כל אחד מכם יעשה כל מה שאבקש ממני, בתמורה לסכום הנכון.
אני, למשל, לא אמלצר תמורת 250 ש"ח ללילה, אבל אני אשטוף גופות
תמורת 700. אם יוסיפו לי עוד קצת אני גם אשיר וארקוד בשבילן,
לא מגזים. אני אוהב את אלה שאומרים שכסף לא יקנה אותם. הייתי
רוצה לראות אותם כשמזוודה מלאה כסף נועצת בהם מבט. אני לא מאלה
שחושבים שכסף יכול לקנות הכל, אבל הוא בהחלט יכול להתקרב.