הוא ישב באוטובוס, במושב האחורי השמאלי, מסתתר משאר הנוסעים.
אלוהים כבר לא היה כל כך פופולארי בימים אלו, אבל הוא הבטיח
שלא ישתמש בכוחותיו לרווח אישי, אז כשהמכונאי אמר שהחיפושית
שלו תצטרך לשבת עוד שבוע במוסך - אפילו אלוהים עדיין לא מבין
מכאניקה גרמנית - לפני שהוא יתפנה אליה, אלוהים ידע שהוא יצטרך
לקחת אוטובוס.
למען האמת, החיפושית הייתה צריכה רק קצת כיוונון, אבל הדוד של
אבא של אשתו של אחיו של המכונאי נפטר פעם מסרטן, אז הוא החליט
שאלוהים יוכל לחכות.
ומה אלוהים כבר יעשה? יתווכח? אז הוא החליט לקחת אוטובוס. מוכר
הכרטיסים קצת היסס לתת לו כרטיס, כי הוא ידע שיהיו בעיות עם
שאר הנוסעים. אלוהים לא כל כך פופולארי, במיוחד לא מאז
האחד-עשר בספטמבר. אבל אלוהים ביקש יפה והבטיח להסתתר במושב
האחורי. אף אחד לא יזהה אותו. היה לו כובע, הוא גילח את הזקן,
צבע את השיער לחום כהה והשמין קצת. ומוכר הכרטיסים ריחם עליו,
כי באמת שהיו לאלוהים כוונות טובות. אלוהים הרי ניסה להסביר
בפנייה נרגשת לעולם בכל כלי התקשורת המרכזיים שלכל דבר יש
סיבות ודברים כאלה, אבל בוא תנסה להסביר את זה להמון זועם...
אז אלוהים ישב במושב האחורי עם כובע מצחייה שיסתיר את הפרצוף
שלו, חסר זקן, עם צבע חום לשיער. כי אלוהים לא היה ממש
פופולארי בימינו.
האוטובוס התמלא, ורוב האנשים בכלל לא שמו לב אליו. התיישבו
מקדימה. הנהג נראה בחור נחמד והבטיח לאלוהים שלא יציק לאנשים
לשבת מאחורה כדי למלא את האוטובוס. נהג האוטובוס ריחם על
אלוהים.
האוטובוס היה מלא יחסית, אבל היו איזה שניים שהחליפו אוטובוס
אחרי שהם ראו שאלוהים שם. הוא גם ככה היה צריך להחליף
אוטובוסים קודם כי כשהיה על אוטובוס אחד היו שם המון דתיים והם
אמרו שהוא לא אלוהים אמיתי. והוא לא רצה להתחיל לריב, כי
אלוהים זה אלוהים, אז מה כבר אפשר להתווכח? גם ככה הם לגמרי
דפקו אותו עם הפירוש של גדי בחלב אימו. זה מה שקורה שנותנים
לכותב "חופש יצירתי". שום דבר לא חד משמעי יותר.
אין, אם אתה רוצה שמשהו יעשה טוב, תעשה אותו בעצמך.
לא שאלוהים היה מריר או משהו. הוא נתן להם רצון חופשי, אז הוא
בעצם סתם סידר להידפק. מי היה מאמין, אלוהים - המזוכיסט
הראשון.
אז זהו, אז אלוהים ישב באוטובוס, במושב האחורי משמאל. הוא שמח
שהאוטובוס התחיל לנסוע והסתכל דרך החלון. הוא אהב להתעדכן
ביצירותיו. מה מצבן, איך מתייחסים אליהם כל היצורים בעלי רצון
חופשי למיניהם.
פתאום התיישבה לידו ילדה קטנה.
הוא סובב את מבטו והסתכל עליה. היו לה עיניים ירוקות שנצצו כמו
אבן יקרה, והיא לבשה שמלה לבנה קצת ממורטטת אבל לבנה, יפה.
והילדה הסתכלה עליו בשמחה.
"שלום."
הוא חייך וענה בזהירות, שחס וחלילה לא יחשבו שאלוהים מטריד
ילדים. כל מה שהוא צריך עכשיו זה עוד יחסי ציבור רעים.
"קוראים לי אדם. אימא שלי קראה לי אדמה, בתור אימא אדמה, כי
היא הרגישה לא נוח בתפקיד המוגדר של אימא ורצתה שאני ארגיש שזו
חוויה לימודית משותפת ולא רק משהו שהיא כופה עלי."
"ואיפה אימא שלך עכשיו, אדם?" הוא שאל, למרות שידע את התשובה.
אנשים אוהבים שאחרים מביעים עניין.
"לא יודעת. היא שלחה אותי לאבא כי היא אמרה שהיא רואה שלא
נצליח ללמוד יותר אחת מהשנייה למשך השבוע והיא צריכה לאגור
כוחות מחדש, כי חוויה לימודית היא מצב תודעתי מעייף. אני חושבת
שהיא סתם כעסה כי עשיתי שלג לבובה שלי מהאבקה שהייתה בחדר של
אימא. לאן אתה נוסע?"
אלוהים חייך.
"אני נוסע לשדה התעופה, כדי לטוס לדבר עם האו"ם על כל ייצור
הנשק שיש בעולם. אני קצת חושש מהשמדה המונית של המין האנושי."
היא חייכה אליו בחזרה . "זה נשמע נחמד. אולי אני אבוא איתך?"
אלוהים הסתכל עליה קצת בעצב. הוא ידע שהיא מציע את זה כי אבא
עכשיו במדים כדי לשמור על אנשים בעלי יצר התאבדות וכשהוא יחזור
הביתה הוא יהיה כל כך עייף שהוא יירדם על הספה עם המדים והרובה
והכול.
"אבל מה עם אבא שלך?"
"אבא שלי בטח יישן. אולי השכנה תעשה עלי בייביסיטר ביום. אני
אוהבת אותה, היא נורא נחמדה ונותנת לי ממתקים ומכינה לי
שניצלים ואורז, אבל לפעמים היא צריכה לרוץ לשוק או משהו ואז
הבעל שלה שומר עלי ואני לא אוהבת אותו. הוא בטח חושב שאני נורא
מלוכלכת כי הוא כל הזמן עושה לי אמבטיות."
אלוהים ישב בשקט. לעתים קרובות, באותם לילות שהוא היה קצת עצוב
וארגן גשם, כשממש לא היה לו אכפת שזה מציף חצי מאירופה או גורם
להתייבשות מלאה באיזה ים, הוא היה דואג שיהיה גשם אצלו ומסתכל
דרך החלון או יוצא לטייל ומרגיש כזה קצת רע שנתן לאדם רצון
חופשי, כי היו כאלה דברים לא נחמדים שהרצון החופשי הזה עשה,
ואלוהים ידע, אלוהים הכיר את כל הדברים הרעים.
הילדה ישבה על הכיסא קצת שפופה, מנופפת את רגליה באוויר.
אלוהים נורא רצה לחבק אותה ולהבטיח שהכול יהיה בסדר ולשכור
דירה עם שני חדרים ולסדר לה חדר מלא בדברים יפים וורודים
ומתוקים ולהשכיח ממנה אבקות לבנות ואמבטיות ורובים. אבל אז
יתבעו אותו בחטיפה, ומי צריך כאלה דברים על הראש? להופיע בבית
משפט, לשכור עורך דין. ואפילו הוא לא אהב את אלה. אז אפילו
חיבוק לא יכל לתת לה, כי הפפראצי ממש בכל מקום, רק מחפשים
לתפוס אותו עושה משהו ולהציג בכל העיתונים בעולם. אלוהים לא
צריך עוד יחסי ציבור רעים.
"איפה הכי היית רוצה להיות? במקום ללכת לאבא ולשכן ולשכנה."
הוא שאל אותה במידת ייאוש, מקווה עדיין למצוא דרך להציל אותה
מעתידה.
היא אכלה משקית במבה ושתתה מיץ ענבים עם קשית, דברים שהוא יצר
לה כדי שלא תשתעמם בנסיעה.
"הכי הייתי רוצה להיות?"
"איזה מקום שרק תרצי."
הילדה הכניסה עוד חופן במבה לפה שלה ובין הפירורים מלמלה:
"גן-עדן."
אלוהים שתק, מקווה שהרגע יעבור והתמימות תחזור, והיא המשיכה
לדבר.
"אימא אומרת שאלוהים לא קיים אלא מהווה ביטוי לרצון פטריארכאלי
שהוטמן במוח שלנו על ידי החברה הגברית הדומיננטית, ושבעצם
כולנו יוצרים את העולם שלנו איך שאנחנו רוצים אותו, אבל פעם
הייתה לי סבתא נורא נחמדה, והיא הייתה מספרת לי סיפורים על
מקום שהיא עמדה ללכת אליו. היא הייתה נורא חולה ממשהו והייתי
גרה איתה ועוזרת לה והיה נורא נחמד, אבל בוקר אחד היא לא
הסכימה להתעורר, אז נתתי לה לישון לכמה ימים ואז כבר משהו לא
הריח טוב בבית כי היא לא הסכימה להתעורר כדי לנקות, ועשיתי את
כל הקניות וטיפלתי בה, אבל אז באו שכנים ומשטרה ומכבי אש
והחזירו אותי לאימא, וכששאלתי אותה לאן סבתא הלכה, היא אמרה
שהיא יצאה למסע, אז אני יודעת שהיא הלכה לגן-עדן, כי היא סיפרה
לי עליו המון דברים לפני שהיא נרדמה."
אלוהים שתק והסתכל על הילדה. עכשיו היא אכלה סוכרייה על מקל
שהוא נתן לה. הבמבה כבר מילאה אותה והיא החזיקה את מיץ הענבים
באגרופה הקטן, פוחדת שיילקח ממנה אם תראה חסרת עניין.
"אהבת את סבתא שלך?"
היא הנהנה בעיניים נוצצות.
"מאוד. סבתא שלי הייתה מאוד נחמדה ואישה ממש טובה. חבל שהיא
יצאה למסע בלעדי."
אלוהים הסתכל על המושב לפניו ומלמל: "אבל לסבתא נעשה יותר
ויותר קשה לחיות, והמוות שלה והעובדה שאת היית לבד בבית כשהיא
עזבה נתנה השראה לסיפור שנכתב על ידי עיתונאי מתחיל שיום אחד
יעודד נערה לעזוב את הבית כדי לבנות לעצמה חיים חדשים לבד בלי
שאבא שלה יתעלל בה כדי שהוא סוף סוף יבין שהוא צריך עזרה
ו..."
"כן, אבל סבתא שלי הייתה נחמדה."
אלוהים שתק. עם כזה טיעון אי אפשר להתווכח.
היא סיימה את הסוכרייה שלה והוא מיד נתן לה גזר מקולף לאכול,
כי כל הממתקים האלה זה פשוט לא בריא.
"מה דעתך לבוא איתי?" הוא שאל.
היא בחנה אותו בעיניה הגדולות.
"לאן תיקח אותי?"
הוא חייך.
"לאן שרק תרצי. ואני אדאג שיהיה לך את כל האוכל והמשחקים וכל
מה שרק תרצי."
הילדה נגסה בגזר, לעסה בקול קצת, כאילו להשמיע את רעשי המחשבה
שבראשה.
"ומה עם אימא שלי?"
"אני אדאג לאימא שלך. אני אסדר שהיא תקבל עבודה, ומישהו יציע
לה להיגמל במכון. אני אעזור."
היא סיימה את הגזר ושתתה עוד קצת מהמיץ שלה - שנותר מלא
לחלוטין ללא קשר לכמות השתייה.
"בסדר. אני אבוא איתך. ממילא אבא עסוק."
אלוהים חיכה עד שהאוטובוס עצר ואחז בידה של הילדה והם ירדו
מהאוטובוס, כאילו אבא ובת, כי הוא שם בחזרה את כובע המצחייה
שהוריד בהתחלה, אז אי אפשר היה לראות שהוא אלוהים, סתם אבא עם
הבת שלו, אבא קצת שמנמן עם שיער חום ובלי זקן.

ועכשיו, כיאה למודרניזציה ולעולם המתרפס בפני עצמו, הרי לכם
שתי בחירות. סיום א', וסיום ב'.
אם ברצונכם לחייך ולהשיב תקווה אבודה, קראו את סוף א', קחו דקה
של אושר, וחיזרו לחייכם.
אם ברצונכם כאב ועצב, אמת מהולה בטיפת עוקצנות, ותרו על
התקווה, והמשיכו לסוף ב'.

א':
אלוהים לקח את הילדה לדירת החדר שלו. היא ישנה כמה שעות על
המיטה בזמן שהוא דאג ליצור לה לאוכל וצעצועים ומשחקים וחלומות
טובים, וישב לידה ופחד שמישהו עם רצון חופשי ירצה לפגוע בה
שוב. כשהיא התעוררה, היא הסכימה להישאר עם אלוהים, כי הוא באמת
היה נורא נחמד אליה והיא ממש לא אהבה את השכן, ואבא תמיד היה
נורא עייף. אלוהים הגיש תביעת אבהות, כי נורא פחד שמישהו יגלה
שהיא אצלו ויתבע אותו על התעללות בקטינים או חטיפה, וכיאה
לאלוהים, הוא זכה בתביעה. זה לא חוכמה כשאפשר לשנות DNA
ותוצאותיו, אבל אלוהים זכה בתביעת האבהות, וקיבל משמורת מלאה
על אדם. אבא שלה גם ככה היה בצבא עשרים וחמש שעות ביממה ולא שם
לב כשאדמה נעלמה. אלוהים הקים קו של מגיד עתידות - כדי שיוכל
לעבוד מהבית ולהיות איתה כשתחזור מבית ספר - כיתה ב' - והצליח
לקנות להם דירה יותר גדולה, כדי שגם לה יהיה חדר. אימא שלה
קיבלה עבודה בחנות שהייתה בה במקרה כי העובדת הקודמת פוטרה כי
איחרה בבוקר כי דווקא בבוקר ההוא השעון לא עבד, המכונית לא
התניעה, והאוטובוס התקלקל, והעקב נשבר בדרך. אחרי גמילה מהירה
האימא קיבלה משמורת חלקית, ואלוהים ואימא חלקו את אדם. אדם
קיבלה ציונים ממוצעים עד טובים, והיו לה המון צעצועים ומשחקים.
ואוכל מתי שרק רצתה. אלוהים לא כל כך אהב את הבחורים שהיא יצאה
איתם, אבל אף אחד לא היה מספיק טוב בשביל האדם שלו. מדי פעם
היו צוחקים עליה בבית ספר על זה שאבא שלה אלוהים, אבל אדם
הייתה קשוחה. ואלוהים היה מארגן שכמעט כל מי שצחק עליה פתאום
קיבל אבעבועות או משהו. למרות שלא היה אומר לה. זה לא חינוך
טוב.
אז אלוהים גידל את אדם, ממש אדם למופת, ואחרי שאדם כבר גדלה
ולמדה, התחנכה והתחתנה והביאה לעולם ילדים משלה, אלוהים היה בא
לאכול אצלה ארוחת ערב כל יום שישי. היא הייתה מבשלת לרוב, אבל
הרשתה לו ליצור קינוח פה ושם. אבל בשום פנים ואופן לא לתת
ממתקים לילדים לפני ארוחת הערב.
וזה היה נחמד. אפילו לאלוהים הייתה עכשיו משפחה. והחיפושית שלו
תוקנה, שזה טוב, כי לא חשוב מה, הוא עדיין לא כל כך אהב
אוטובוסים. ובתור איש משפחה מסור, אלוהים כבר לא היה צריך
לדאוג ליחסי ציבור רעים. אין כמו קצת יחצ"נות חיובית.


סוף ב':
אלוהים הלך לצד הילדה בכביש והחזיק בידה חזק.
עננים צצו משום מקום והיה טפטוף קל של גשם, כאילו שמישהו ניסה
לבכות מהשמיים אבל עדיין לא מצליח.
"את בטוחה שאת רוצה גן-עדן?" שאל.
היא הנהנה בחיוך.
"סבתא שלי בטח נורא מתגעגעת אלי. ודואגת. סבתא שלי הייתה נורא
דואגת, כל הזמן פחדה שאני אעזוב אותה. נורא פחדה שיפגעו בי.
אבל בגן-עדן אף אחד לא פוגע. וסבתא תהיה שם לשמור עלי. היא
תתעורר בגן-עדן."
אלוהים הנהן ברצינות.
"רק אם את בטוחה. את לא חושבת שתתגעגעי לאימא? ולאבא?"
הילדה הנידה בראשה בחוזקה.
"השארתי לאימא ציור נורא יפה שציירתי שלה בתוך המקרר, כדי
שתראה אותו כשתפתח את המקרר בלילה לחפש אוכל. ולאבא השארתי
ציור שלו עם הרובה כשהוא ישן על הספה. אפילו ציירתי ציור לשכנה
שאני משחקת איתה וציור שהיא רצה לשוק כזה נורא מהר ואני עושה
אמבטיה עם השכן."
אלוהים הנהן.
"רק אם את בטוחה."
היא צחקקה ולחצה את היד שלו חזק לאישור, ואז רצה קדימה
ודילגה.
"אני הולכת לראות את סבתא, אני הולכת לראות את סבתא."
אלוהים הסתכל עליה בכובד ראש ואמר: "אז בואי. צריך להיכנס ליער
בשביל זה. אסור לאף אחד לראות איך אני מכניס אותך לגן עדן."
והילדה חייכה ורצה לתוך היער, ואלוהים צעד אחריה בשקט, ועצר
דקה לפני שממש נעלם והניח בעדינות על עלה את הבובה שיצר במיוחד
בשבילה, בובה שנראית ממש כמוה, כזאת קטנה ועדינה ומסכנונת,
בשמלה מתוקה. בובה כזאת שקל להתעלם ממנה, לפספס.
שבוע אחר כך, אחרי שזוג צעיר יעשה קמפינג ויעצור ביער להזדיין
והאישה תשים לב לגופה ותתחיל לצרוח בהיסטריה והמשטרה וכולם
יבואו, גם הם לא ישימו לב לבובה. כולם ידרכו עליה וימעכו אותה
ויהרסו אותה לגמרי עד שאיזה מישהו יחליט לנקות את היער וירים
את הבובה ובכלל לא יזהה אותה כבובה אלא כסתם יצור מעוך ושבור
ויזרוק אותה לתוך השקית השחורה של הזבל, ביחד עם כמה עשרות
קונדומים. אפילו ההוא ידרוך עליה, ההוא מהזוג, שרצו להזדיין,
שכל החוויה תשאיר אותו אימפוטנט מוחלט.
אין, אלוהים נורא אהב סימבוליזם.