אני יושב על חוף הכנרת, לבד, 2 בלילה, האווירה רגועה. מדי פעם
נשמעת איזו סירה או מכונית, צלילים רחוקים כ"כ עד שהם מאבדים
את משמעותם. המים שקטים, שחורים, והעין לא תסגיר היכן הם
נגמרים. נקודות יישוב מצלקות את האופק השחור באור ואדווה רגועה
חושפת בפני את כל סודות המים. שפמנונים גדולים נושמים מדי
פעם... יש רגעים שהרוח היא העדות היחידה שהעולם עדיין שם, עיני
בוהות קדימה מבלי לראות דבר.
עטלף חולף מעל ראשי, מחשבה חולפת בתוכו באותו העיוורון, ואולי
לרגע אני כבר לא כאן? עוד דג גדול מעיר אותי, זמזומו החרישי של
הלילה קודח חורים של תקווה בראשי, ואני רק ממשיך לכתוב. האור
משחק משחקי כוח עם הצל על השליטה בצוק החשוף לידי, פתאום
לשניהים יש גוון, פשרה עדינה בעולם לא מתפשר. הייתי רוצה לדרוך
גם שם, לאסוף את אבק המקום ההוא לעצמי, לאבק הדרך בה אני הולך
וכל המקומות בהם הייתי. נעלי גומעות את אבק הדרך, והדרך, תמיד
יש לה אבק לתיתו לי, וכל אבק הארץ הזו אני אוהב. החושך לועג לי
על כל אותם מקומות שאת שמם רק הוא יילחש, הוא יודע שלעולם לא
אדעם כמוהו. ואני קם עכשיו והולך, נושם עוד פיסת אבק אל עצמי,
שוטף אותה בעיני למען תהיה נקייה, ורואה בעיני רוחי את הפיסה
הבאה שאדרוך עליה ואת האושר שיציף אותו כשאלך עליה באותו שקט
בו אני אוהב להלך, ואתיישב ואנשום באופן בו אני אוהב לנשום
פנימה הכל, ואמשיך לפיסה הבאה...