מרימה את הראש
מסתכלת מולי
רואה אדם
אדם רגיש
אדם פגוע
אדם מאוכזב
מתוסכל
ועצבני.
מסתכלת מולי,
רואה ריקנות...
רואה ריק.
רואה סבל
ומוות,
גם בגידות...
רואה אדם בלי שום טעם לחייו....
רואה אדם מפוחד...
הורדתי שוב את הראש..
התביישתי...
הסתכלתי מולי...
ראיתי מראה...
הסטתי את המבט לצד
ראיתי שידה
מעלייה סכין,
התפתתי...
יכולתי....
חבל שלא עשיתי כלום!
חבל שלא!
רציתי,
למעשה רציתי מאוד!
אבל לא יכולתי....
הסתכלתי על אבא, ואמא...
גם על אחי הקטן...
אולי בעצם יש טעם לחיי...
או אולי שלא...
הסתכלתי שוב על הסכין.
בהיתי.
דימיינתי,
את הלוויה שלי...
ראיתי אנשים..בוכים,
עצובים,
חלקם אפילו מעולפים...
הרגשתי כאב עז בחזה...
מעין מועקה כזאת...
ידעתי שיש לי המון מה להפסיד....
אז למה כול כך רציתי לקחת את הסכין,
ולתקוע אותו ישר בלב?
לשכוח מכולם!
ולשמים ז-י-ן על העולם!
למה? למה? למה?
למה רציתי למות...
למה רציתי לתקוע את הסכין בלב...
ולמה רציתי להכאיב לכולם!
שיסתכלו עליי?
שיחשבו עליי?
שיבכו עליי?
אולי אני סתם דפוקה בשכל!
שרוצה תשומה לב?!
שרוצה להרוג את עצמה?
בשביל תשומת לב?
שאין לה שום דבר בחיים?!!!!
אולי לכם יש את התשובה...
אולי לכם יש את הפיתרון..לדרך הנכונה!
אבל אני, בנתיים...
מסתכלת על הסכין..
מושיטה יד...
קצת מהססת...
וגם קצת רועדת...
חושבת על הצעד הבא....
או שאולי לא...
לא איכפת לי מכלום!
לוקחת את הסכין...
חושבת...
לא הרבה...
מכוונת ישר ללב...
אבל אז..
חושבת שנייה...
מה אני אפסיד?! אם אני יתאבד?! |