מאז ומתמיד חלמתי לנסוע בזמן, לבקר בממדים אחרים ולטוס אל
הירח.
אך לרוב איחרתי לכל מקום, עברתי מדירה שכורה אחת, לאחרת ורק
לפעמים הייתי ערה בשביל לראות בערב את הירח.

יום אחת, קראתי בספר ( שאני ממש לא זוכרת את שמו), שאלינו
לנסות ולהגשים את החלמות שלנו.
ולספקנים שבינינו, רבע שעה של פעילות נעימה שתקרב אותנו לחלום
של חיינו, תשפר את חיינו.
בהשפעת הספר הזה נרשמתי לפורום שנקרא "נוסעים בזמן".
הוא לא היה דומה כלל למכורים האנונימיים שבו כל אחד קם ואומר
אני מעשן כבד וכו'. ממש לא.
בפורום הזה כולם שאלו שאלות: "האם אתה האחד, הנוסע בזמן או בין
מימדים?
האם למישהו יש את התרשים, את החלק החסר, הרעיון לבנות "מכונת
זמן?"
פה ושם צץ ליצן, שניסה לשכנע את כולם שהוא היחיד.
ובמשך שבוע, חודש, ואפילו שנה היה נהפך לחביב הקהל.
לאט, לאט הבנתי את הלך הרוח של הפורום וכבר התחלתי לחשוב
לכיוון הפסקת הפעילות המקרבת לחלום ושלילת הרעיון של הספר
ואמינות של הסופר על יכולתו לשפר את חיי.
ואז, בוקר אחד הבהב לי משהו במסך שהתברר שהיה דואר מהפורום
הנ"ל.
בדואר האלקטרוני היה כתוב כך:
"לחולמת היקרה.
באתי להגשים את חלומך.
אני נוסע בזמן אמיתי הבא משנת 2065
לאור השתתפותך המתמדת ומרובה בפורום זה.
אני מזמין אותך למסע קצר בשבילי הזמן, לגלישה בין מימדים.
אשמח לקבל תשובה בהקדם

ממני בברכה נוסע בזמן גבריאל."

לאור היסטוריה הארוכה של יחסים קצרי טווח לא מוצלחים. עוד
סיפור וירטואלי מתויק בתיק לגריסה, נראה לי די מיותר.
לכן הקשתי בשאלה שהייתה אמורה לנפנף פילים ועלוקות.
"נוסע בזמן היקר!
אני בן אדם סקפטי מיסודי.
לכן בכדי לשכנע אותי באמינותך, אנא שלח לי מזכרת קטנה.
את הכתובת תצטרך לנחש (:
שלח לי, צעצוע האהוב על הילדים ואוטנטי לזמנך.
עלי להיות משוכנעת שצעצוע נוצר בעתיד.
לאחר מכן אשמח לשוחח איתך.
ביי
ממני החולמת."

עבר שבוע ושכחתי לגמרי מהמטלות לשיפור חיי. חיפשתי עבודה
ובזמני החופשי שמרתי על גיא, ילד בן שש של השכנה.
יום אחד כשחזרתי מכמה רעיונות כושלים, נכנסה אלי השכנה ובידה
חבילה גדולה.
"זה בשבילך. איש אחד מסר את זה לגיא בחצר. כזה חוסר אחריות
למסור חבילות לילד בן שש."
היא יצאה משאירה את הדלת פתוחה. ואני מנסה לנער את החבילה לנחש
מה יש בה?
כשפתחתי ראיתי קופסא גדולה. הרמתי את המכסה. בתוך חומר רך ולא
מוכר עמד צעצוע עם שלוש אוזניים, עם פרווה בצבע סגול על ראש,
גוף קטום ובטן שטוחה וצהובה.
קראתי את ההוראות והפעלתי. הצעצוע נהפך רך כג'לי. וקם לתחייה.
נגעתי בו, דגדגתי אותו והיצור התחיל לצחוק. הוא רחרח מסביב
ונהפך לחיי. גודלו היה ככף היד. הוא דיבר אלי בשפה לא ברורה
ונופף לי בידו. זה היה מספיק. נגעתי בצעצוע והוא נהפך שוב
לדומם.
כיסיתי את המכסה וקראתי ברעד את התווית. גיא צעצועים בעם.
שנת יצור - 2063
"וואו", שמעתי קול מאחורי. גיא הקטן עמד מאחור. הוא ראה את
הכול.
נגשתי אליו ואמרתי שכרגע אני עסוקה ושיבוא יותר מאוחר.
ארזתי את הקופסא ודחפתי אותה לבוידם.

דפיקות חזקות בדלת האירו אתי משנתי. הו הכול היה חלום מלמלתי
לעצמי מנסה לחזור לעצמי.

הדפיקות התגברו ואני באי רצון נגשתי לדלת. אימא של גיא עמדה
מלובשת ומאופרת.
"אני חייבת לרוץ כבר 12 הינה גיא" היא דחפה את גיא, שנבלע ע"י
תיק הגדול הנח על כתפיו מלא בציוד קרב. צעצועים, דפים, צבעים,
ובגדים להחלפה. נשקה לו נשיקה מצלצלת ונעלמה משאירה אותנו
לנפשנו.

"גיא, אני חייבת להתארגן. בוא תשב פה ליד השולחן. אני מיד
חוזרת."
יצאתי מהמקלחת רטובה ממהרת לחמם מים לקפה.
נגשתי להוציא את החלב. כשטרקתי את הדלת של המקרר הבחנתי
בדף המחובר עם מגנט אל הדלת. הרכבתי את המשקפיים וראיתי ציור
ילדותי של מפלצת עם שלוש אוזניים, בראש פרווה סגולה, גוף קטום
ובטן צהובה. ממש כמו בחלום.
"את אוהבת את הציור שלי?" שאל קול של גיא מתרחק.

ואני? אני, מהמהמת ובתדהמה מבחינה דרך ענני ערפל המתאבכים בתוי
פניו של הנוסע בזמן.