מחר יום ההולדת שלי. המחר הזה מתרחק ממני כשאני עושה את דרכי
ממזרח למערב. כשאני אנחת בניו-יורק אולי עדיין יהיו לי כמה
שעות עד ליום-ההולדת. אולי אני אזכה לחגוג אותו בפרטיות
הרגילה, קבורה בתוך שמיכותיו של חדר בית מלון. אני לא בטוחה
באיזו שעה אני אנחת ואני לא רוצה לשאול את הדיילת. אני שומרת
את השאלה הזאת לאדם שיושב לידי.

אני לא יודעת איך קוראים לו. הוא נראה אמריקאי. אני אצטרך
להשתמש באנגלית הרצוצה שלי. שמעתי אנשים אומרים פעם שמבטא זר
הוא סקסי יותר. זה לא הוכיח את עצמו לגבי עד עכשיו. אולי זה
יעבוד. אולי הוא יוכל לראות בי משהו מעבר למה שאנשים אחרים
רואים, אלה שמביטים בי כאילו אני שקופה.

אני לא תמיד שקופה. כשאני עם החבר שלי אני לא שקופה. איתו או
עם אחרים שדומים לו. כשאני איתם כולם שמים לב אלי. הם מתרגשים
לראות אותנו. הוא ממלא אותי בנוכחות ואני אותו. אחר-כך כותבים
עלינו בעיתונים. החבר שלי סגור עכשיו בתא שמעלי. הוא לא יכול
לעזור.

הוא גם לא יכול לפגוע בי. הצלקת שעל הצוואר לעולם לא תיעלם.
אולי היא גם לעולם לא תהיה באמת צלקת אלא סדרה ארוכה של
חבורות, שלפוחיות, יבלות, ששום כרית ושום ריפוד לא מצליחים
למנוע באמת. אני לפעמים חולמת שיהיה לי חבר אמיתי שלא ישאיר בי
צלקות.

האדם שלידי נראה טוב. זה לא שיש לי בסיס להשוואה. אני כרגיל
פוגשת אנשים מבוגרים. בבית הספר היסודי עוד פגשתי ילדים
שהתייחסו אלי כאל ילדה רגילה. ילדה מכוערת, מה לעשות, לא חכמה
במיוחד, עסוקה יותר מדי אחר-הצהרים, אבל ילדה רגילה. הם נעלמו,
הורחקו, חלקם אף פעם לא היו שם. היו לי שתי חברות, אולי שלוש,
וגם הן רק בבית-הספר. אבל הרגשתי רגילה. זה נעלם אחר-כך.
פנימיית מחוננים שבה כל אחד סגור בעצמו, שונא את האחרים ומקנא
בהם ובעיקר בי. לא סתם עוד אחת, יותר צעירה, יותר בשלה. הקדמתי
להבשיל. אמרו שיש בי משהו. אני לא יודעת איך לקרוא לו אפילו.
אבל מצאו בי משהו. מהר מאוד התחילו להגיע הזמנות. התחילו טיסות
לתחרויות והופעות. בהתחלה עם אמא ואבא. אחר-כך הם התגרשו.
בגללי. אני יודעת. רק אחד מהם היה מצטרף. בסוף התחלתי לטוס
לבד.

כשהאדם שלידי התיישב הוא נראה לחוץ. גם עכשיו בשנתו הוא
חסר-מנוחה ומנעמי המחלקה הראשונה לא מרגיעים את החרדה הזאת.
הייתי רוצה להחזיק אותו בידו. להרגיע אותו. לנחם אותו. אולי
הוא ימצא בי משהו טוב גם כשאני בלי החבר שלי. אני לא מפחדת
לטוס. אני לא מפחדת משום דבר. כל כך צעירה, כל כך לבד, אבל לא
מפחדת. ממה יש לפחד? מטיסות? ממקומות חדשים? מאנשים זרים? כל
החיים שלי הפכו לסדרה של מראות לרגע שאני לא מספיקה להיקשר
אליהם.

הם נקשרים אלי. אני מקבלת הזמנות כל הזמן לשוב ולחזור לכאן או
לשם, שיקגו, ניו-יורק, לונדון, ברלין, שמות על מפות שאני לא
זוכרת. תחנות לשבוע שהסוכן שלי מתזמן במיומנות. אני מזהה אותם
רק לפי המחליפים שאני מקבלת. החבר שלי לא מספיק טוב בשבילם והם
נותנים לי אחרים, עתיקים יותר, יקרים יותר. הם מרגישים שונה,
הם מצלקים אחרת. בהתחלה הייתי כועסת, מתעקשת רק עליו. אבל
עכשיו זה מרד קטן להיות עם אחרים, לשחק איתם ולא איתו.

הוא איתי כמעט מהעריסה. ההורים שלי ידעו מה אני הולכת להיות,
מה הם יצרו. הם שניהם כנרים ראשונים. הצלקות רחבות אצלם מרגעים
וירטואוזים. העולם המוזיקלי עצר מלכת כשנוצרתי, כך כתבו במאמר
ביקורת שקראתי פעם. לא היה בי כלום מלבד היכולת לנגן, זה מה
שיצקו לתוכי. כל השאר בטל. אולי היה בי. אולי יש בי. אני לא
יודעת. אני זוכרת שבגן אהבתי לצייר. אבל בבית לא היו צבעים, לא
היו משחקים, רק החבר שלי שאני זוכרת מאז שאני יכולה לזכור. הוא
היה איתי בעריסה. אני יודעת. כשאני ישנה, אני חייבת את הריח
שלו. הוא חייב להיות מונח לידי, ללא אריזות או קופסאות. עכשיו
אני ערה כי אין לי את האפשרות לישון בלעדיו.

האדם שלידי ישן. אולי כשהוא יישן איתי אני אוכל לישון בלי החבר
שלי. אני לא יודעת איך זה לישון עם אדם אחר. בפנימיה היו
דיבורים על זה בין הילדים היפים. אבל הם לא דיברו על זה איתי
אף פעם. לא דיברו איתי יותר מדי. היו תקופות שניגנו איתי.
אחר-כך הם התרחקו. אמא שלי אמרה שהם פוחדים. שהם יודעים שהם
תמיד יראו את הגב שלי, יושבת במושב השמור לכנר הראשון. כולם
יראו תמיד את הגב שלי. בכל תזמורת. בכל מקום בעולם. המורה שלי
אמרה משהו דומה. אני צעירה מדי בשביל לדעת אם זה תמיד יהיה
ככה. בינתיים הן צודקות.

כשאני אגיע לשדה התעופה יעמוד נהג עם שלט והשם שלי עליו. אם לא
השעה המאוחרת היה ממתין לי מנהל התזמורת או המנצח. האם הנהג
יופתע אם אני אקח איתי נוסע נוסף? אף פעם לא ניסיתי. אף פעם לא
יצרתי קשר עם אנשים אחרים מיוזמתי. השלט יהיה בעברית כמובן.
אני לא מסתדרת עם שפות אחרות. בקושי מבינה אנגלית. השאר זה
מלמולים. עד י"ב התלמיד הישראלי הממוצע אמור לדעת אנגלית
שוטפת. אבל נטשתי את מערכת החינוך מזמן. לא היה בה צורך, כך
הסכימו כולם. והיא רק אמללה אותי. גם על זה כולם הסכימו. אמא
שלי אמרה שהילדים רק יהיו אכזריים יותר ככל שהם יבינו יותר
שאין להם סיכוי כשאני שם.

כשהייתי בת חמש-עשרה, טסתי רק עם אבא לחו"ל, קצת אחרי
הגירושין. זאת הייתה ברלין, אני חושבת, אבל אני לא בטוחה. אני
לא מבדילה ביניהן. כל הערים מרעישות אותו דבר. הוא פגש איזה
חבר ותיק שהיה כנר שני שלו במשך שנים רבות. הצלקות שלו היו
עמוקות. "זאת הגאונה הקטנה?" הוא שאל. "כנרת ראשונה מלידה",
אמר אבא שלי בגאווה "אפילו מעבר לזה כמו שכולם יודעים". "לא
יהיה לה קל" אמר הכנר השני. "חיים בודדים. ולא יהיה לה אדם
כמוני, כמו שלך היה, כנר שני נצחי שאף פעם לא ישנא". שונאים
אותי. אני יודעת. הקהל שמח כשאני נכנסת. הנגנים שמחים כשאני
יוצאת.

הוא בכלל שם לב אלי? יש בי משהו שישימו לב אליו? באחת הביקורות
שהראו לי כתבו שלא ברור מהיכן מגיעות העוצמות שלי, איפה בגוף
הקטן והצעיר הזה הן מסתתרות? הם ויתרו על ההערה שהגוף הזה
מכוער, קבור בתוך חליפות שבאות להסתיר אותו. בנות אחרות הולכות
עם בגדים שמחמיאים להן. אצלי הבגדים מחביאים אותי כמו שהצ'לו
מחביא נגנים. חשבתי לנגן בצ'לו, להיות מסוגלת להסתתר מאחוריו
במקום להיות חשופה לעיני כולם בקדמת הבמה. אפילו אזרתי אומץ
וסיפרתי על זה להורים. אבא קרא לזה מרד נעורים וצחק. אמא בכתה.
לא חשבתי על צ'לו יותר למרות שאני רואה אותם כל יום, קוראים לי
לבוא ולהתחבא מאחוריהם, להיות מוגנת ובטוחה. חשבתי לקנות בעצמי
בגדים. הסוכן שלי, אמא או מישהו אחר בוחרים לי. לפעמים לוקחים
אותי לחייט. אני לא יודעת איך לקנות בעצמי בגדים. כמעט ואין
עלי כסף, רק כמות קטנה שמספיקה לקצת מזון ושתיה, או מונית
במקרי חירום.

אני מרוויחה הרבה כסף אבל לא משתמשת בו. ההוצאות שלי לא השתנו
אף פעם. החדר שלי בדירה של אמא כמעט חסר פריטים כי אני לא
נמצאת בו מרבית הזמן. אולי אני יכולה להשתמש בכסף הזה בשביל
לקנות את האדם שלידי שיישן איתי ויתחתן איתי. אני יודעת שאפשר.
אולי זה יסתום את החור הזה שגדל והולך, הבדידות הזאת שמשגעת
אותי, הסבל שלא יכול לצאת. אולי אני לא אוכל לנגן יותר אחר-כך
באותה צורה. אמא שלי הפסיקה לנגן בצורה מקצועית כשהיא התחתנה
עם אבא. נולדתי מהר אחר-כך אבל היא לא חזרה לנגן באופן מקצועי
יותר. אולי זה יקרה גם לי כשאני אהיה עם בן זוג. כשאני אתחתן
עם האדם שירצה אותי, או האדם שאני אקנה. הייתי פעם בחתונה אבל
הייתי קטנה מדי כנראה כי אני לא זוכרת יותר מדי. היא הייתה
יותר ארוכה מהסרטים שאני רואה בטיסות וגם בהם אני מאבדת עניין
אחרי חמש דקות כי קשה לי להתרכז בהם. החתן והכלה נראו מאושרים.
אני מאושרת כשאני מנגנת בחבר שלי אבל החור הגדול שבתוכי לא
נעלם, רק מוציא מתוכו צלילים.

האדם שלידי לא ישים לב אלי. אני יודעת. הטיסה מתקרבת לסיומה.
הייתי רוצה לדעת מה קורה בתוך האדם הזה, לדעת איך אפשר למצוא
את האור שלו ולהוביל אותו החוצה כך שאוכל להבין אותו. אומרים
שאני פרשנית גדולה. שאני מוצאת דברים שאחרים לא ראו ומפרשת כל
יצירה בצורה שונה, אפילו כשזה אותו המלחין. הגרמנים אמרו
שמצאתי את האהבה בווגנר שרק מעטים העזו לטעון שהיא קיימת.
האיטלקים אמרו שמצאתי זעם במוזיקה כנסייתית, שביטאתי את זעמו
של האל על חטאי האדם בצורה שאלפי דרשות לא יצליחו. דיסקים שלי
נמכרים במקומות עם שמות מוזרים כמו סלובניה ולובליאנה. אני
זוכרת שמות של מלחינים אבל הם נעלמים אחרי כמה זמן. אני לומדת
אותם מחדש בחזרות, מוצאת בהם את החור שממנו המוזיקה יצאה,
מובילה את עצמי ואת החבר לדרך אל תוך התווים וביניהם, יודעת מה
המלחין רצה לומר, מה הוא סיפר לפסנתר או לכינור בזמן שהוא כתב
אותם. זה יוצא ממני, בלי מחשבה מיוחדת, אחרי חזרה אחת בלבד.
התזמורת מתאמנת איתי פעם אחת בתחילת ההכנות ופעם אחת בסיומן
כשהמנצח מוביל אותם אל החזון שלי. הצלקות של הכנרים מעמיקות
לפעמים מדרישות מוזרות שנובעות מהכיוון אותו בחרתי והם שונאים
אותי. הם קוראים לזה גחמות של ילדה שנהנית להכאיב, נהנית
להתעלל בהם, להוביל את התזמורת למקומות סתמיים לתהילתה בלבד.
הקהל אוהב אותי. הוא יוצא לפעמים בדמעות. אני לא צריכה שיראו
לי ביקורות בשביל שאני אדע את זה. אני מרגישה אותם, מאות נשמות
לוקחות נשימה ארוכה כשאני מתחילה את הסולו שלי, מאות קתרזיסים
כשאני מובילה את האילתורים למקומות שהם לא הכירו. גם הכנרים
האחרים בוכים. אני יודעת. הם בוכים מאושר כמו כל האחרים. אני
שומעת אותם מתחת לרעש הקשתות חסר הגוונים שהם מייצרים. מזילים
את הדמעה הפרטית שלהם, מלאה בתסכול ותשוקה. כשאני על הבמה,
כשהאולם מלא, כשהתזמורת בהרכבה המלא ביותר, כשהחלל מתמלא
בהרמוניה, כשהמנצח בוער ואני מובילה את המוזיקה, הם בוכים
מאושר. כולם. אחרי זה הם ישנאו אותי בגלל זה.

הטייס מודיע שאנחנו מתקרבים לנחיתה. האדם שלידי מתעורר. אני
שואלת אותו אם הוא יודע מה השעה תהיה במקום שבו ננחת. אני לא
זוכרת איך קוראים למקום שבו ננחת. אולי ידעתי אבל אני מתבלבלת,
מתרגשת. הוא עונה לי שהיא תהיה אחת-עשרה בלילה. אחר-כך הוא
פונה לעיתון שהוציא משום מקום וקורא. אני רואה את תמונתי בשער
האחורי של העיתון, אבל אני כהרגלי נמצאת רחוק לתוך התמונה,
במקום שבו המצלמה תוכל איכשהו להחמיא לי. אני לוקחת נשימה
ארוכה ומעיזה. "אתה הולך לקונצרט הזה?" אני שואלת ומצביעה לעבר
התמונה. הוא הופך את העיתון ומביט בכתבה. "לא. אני לא איש של
מוזיקה קלאסית".

אין לי יותר מה לומר לו. אף פעם לא היה לי משהו לומר. כרגיל
פונים אלי ואני עונה תשובות בנושא בו נשאלתי. אני לא יודעת איך
להמשיך שיחה. השיחות שלי הן קצרות, שלא כמו קטעי הסולו שלי.
בפנימייה ניסו לדבר איתי על דברים אחרים אבל לא הצלחתי להסתדר
עם מה שלא קשור במוזיקה. גם כשכמה מהילדים האחרים ניסו לקחת
אותי לנגן ג'אז או רוק לא הסתדרתי עם זה. זה היה קצר וריקני,
בלי מקום אמיתי בשבילי. אולי אז הם ויתרו עלי והשאירו אותי
לבד. או שהכריחו אותם ליצור איתי קשר והם רצו לראות אם יש לי
משהו להציע. אני לא זוכרת. וגם אם הייתי זוכרת, אני לא מבינה
כל כך. אפילו בחשבון פשוט יש לי בעיות.

הייתי מנגנת בשבילו. אבל זה לא היה עוזר. אין גם זמן עכשיו. לא
נראה לי שיהיה לי זמן בעתיד הקרוב. אולי כשאני אהיה גדולה יותר
יפסיקו להתלהב ממני כל כך ויהיה לי קצת זמן לנסות למצוא קשר עם
אנשים אחרים ולא רק עם מוזיקה, עם כינורות, עם קהל שנעלם
כשהקונצרט מסתיים. מחר אני אהיה גדולה יותר בעוד שנה. אני
מתקרבת לסוף הדרך שהתוו לי ההורים שלי, שהתווה לי העולם
המוזיקלי שעצר מלכת כשנולדתי. מישהו אחר יחליף אותי. זאת לא
תהיה הבת שלי. אני יודעת את זה. כשאני אהיה גדולה אני אתחתן עם
אדם פשוט כמו האדם הזה שיושב לידי. סתם אדם פשוט שקורא
עיתונים. לא איש של מוזיקה קלאסית. הילדים שלי ידברו עם ילדים
אחרים, אני ארשה להם להביא חברים הביתה. חברים אמיתיים, לא
כינורות, כאלה שעונים במילים ולא במוזיקה. אני אתן להם לבחור
באיזה כלי לנגן, מתי וכמה. ואם אני אתגרש, זה לא יהיה בגללם.
אני יודעת שעוד יש הרבה זמן עד שזה יקרה, הרבה שנים, הקהל
עדיין מבקש אותי, אני חתומה להופעות לשנים הקרובות. הצלקת שלי
תהיה עמוקה עוד יותר. אבל זאת ההחלטה שלי לעתיד, החלטת יום
ההולדת שלי. החבר שלי לא יידע עליה. הוא סגור בתא שמעלי. מחר
יום ההולדת שלי. אמרתי כבר? אני אהיה בת שלושים ושתיים.