היא הייתה בכיתה שלי, הצל. כולם חשבו שהיא הייתה רק עוד
תלמידה, כמו כולנו, אבל אני ראיתי את המקומות בפנים שלה שבהם
הצבע נמחק והשחור יצא החוצה.
וזה לא היה הסימן היחיד. היא תמיד דיברה על הרוע של אנשים, כמה
שכלום לא שווה שום דבר, תמיד יאוש ומרירות וכעס. כולם אמרו,
"סתם פריקית עם בגדים מוזרים", אבל אני מכירה צללים כשאני רואה
אותם. היכרתי את הרעיונות האפלים, חסרי ההיגיון, וראיתי איפה
היא טעתה, אבל לא אמרתי לה. קיוויתי שאם אהיה נחמדה אליה היא
תראה אותי, ותהיה לי חברה שהיא צל. תהיה לי חברה.
היא לא הייתה מסוגלת לראות אותי. היא לא דיברה אלי, היא התעלמה
ממני. רק כשאמרתי הערה שהיה לה גוון כהה היא הייתה מקשיבה.
והיא הייתה נעלמת כל הזמן, במיוחד בשעה השביעית והשמינית כשהיה
הרבה אור, היא פשוט הייתה נעלמת. אני לא יודעת מה קרה לה, אבל
שמעתי שהיא הייתה הולכת למקומות חשוכים ומעשנת שם עד שהלילה
ירד.
ויום אחד בשיעור ספורט (שבו היא אף פעם לא הייתה משתתפת) ישבתי
בצד כי לא בחרו אותי לאף קבוצה. גם היא לא השתתפה, כרגיל.
אחת הילדות האחרות לקחה כדור והתחילה לשחק כדורגל עם עצמה.
לאחר זמן מה, הצל הצטרפה. הן רצו כדי לתפוס את הכדור והתנשמו
וחייכו. וגם הצל חייכה.
ואני הבנתי שהשחור שממנו הייתה עשויה לא שינה: מאיזו שהיא
סיבה, היא הייתה אנושית. ואני, שהייתי בהירה מכולם, הייתי צל.