אי שם בסוף נהר
עת שפך החטאים נמוג לו
מתמזג למוסריות מופלאה
של תרבות גדולה.
שם,
נחים הדייגים צהובי הזקן
מוכתמים ומצחינים
ערניים באדישות קבועה.
ולידם,
מפוזרים פנקסי כתיבה
ועפרונות מושחזים כסכינים.

בחכותיהם מעלים הם
מתעוותים על קצה הקרס,
חטאים משובחים
ואותם מראים לעולם
שיראה ולא ישכח
כי הרע שבתוכנו
לעולם אין הוא נח.

מוסר רודף הגיון
ומכופפו לצורה קבועה
המוכתבת בידי תרבות
שיצאה לטובה
ומשם,
אפה מונף אל על
תשפוט ותענה עצמה
עד שלכולם
תצא הנשמה.