להתראות מלאכית שלי, אני אמתין לך כאן בארץ, אמתין לך עד
שתחזרי, נסעת לך לחו"ל לשלושה שבועות, טוב, כמעט שלושה שבועות,
השארת אותי כאן מאחור, כל-כך רציתי לבוא איתך, כל-כך ריציתי
להמתין לך ולנופף לך לשלם כשתעלי על המטוס, כל-כך רציתי... אבל
אי אפשר.
נשארתי כאן בארץ, העברתי לי את הזמן, אפילו פגשתי חברים שלא
רציתי כבר כמה חודשים טובים, היה נחמד, העסקתי את עצמי, לבערך
5 דקות בכול יום, אפילו לישון לא הצלחתי כמו שצריך, כל הזמן
חשבתי עלייך, כל הזמן ישבתי והמתנתי שתחזרי, אומנם נכון,
דיברנו כמעט בכול יום, אבל מה הוא צליל קולך הערב הנשמע
ממרחקים עם לא עוד דקירה בלב על שאת כל-כך רחוקה? על שאני לא
יכול להושיט ידי ולגעת בשערך, ללטף את עורך, על שאין ביכולתי
לעטוף אותך לבין זרועותי בחיבוק חם ואוהב, לטעות את טעם שפתייך
המתוקות...
אההה... אני מוציא אוויר באנחה וממשיך לספור את הימים, את
השעות ואת הדקות עד שתחזרי, אני לא כל-כך טוב בחשבון אז לא
ספרתי את השניות.
מלאכית שלי, אני אוהב אותך, אלייך אני יודע שאני תמיד יכול
לבוא ולהתנחם כשעצוב לי, אך איך אני יכול לבוא עכשיו כאשר את
בצידו האחר של העולם? דווקא עכשיו כשאני צריך אותך יותר מכול,
כאשר כל-כך עצוב לי את אינך כאן.
אך למרות זאת אני שמח, אני שמח בשבילך, את נמצאת לך אי שם
ונהנת בוודאי, מסתובבת בניו-יורק, רואה את טורונטו, ישנה
בלונדון...
אילו רק היתי יכול להיות שם לידך ולראות את כל המראות הללו
ביחד איתך, אילו רק הזמן היה עובר מהר יותר, אז כבר לא היתי
עצוב כל-כך, כמה אני שמח שהיום הולכים להיגמר שלושה שבועות של
בדידות (כמעט).
מוקדש למלאכית שלי שאני אוהב בכול ליבי. |
