לרגע הרגישה כמו סינדרלה.

לא, לא עמד מולה נסיך חלומותיה עם נעל זכוכית בידו. בידה אחזה
שתי נעלים גבוהות עקב, ניסתה להכניס את רגלה הימנית לנעל,
ונתקלה בקושי. חשבה על השבועיים האחרונים בהם התרוצצה על חוף
הים בבגד ים וברגליים יחפות. זו כנראה הסיבה.

שמה מעט טלק בתוך הנעל והחליקה את כף רגלה פנימה. עכשיו עשתה
זאת גם בנעל השנייה. נעולה בנעלי עקב אלגנטיות, ניגשה אל הראי
להעיף מבט אחרון בדמותה. מצא חן בעיניה מה שראתה. לקחה את שתי
המזוודות שניצבו ליד הדלת, ושמה פעמיה אל המעלית. מכונית לשדה
התעופה חיכתה ליד הבית.

הכינה שעורי בית בצורה נפלאה. למדה את כל האופציות שיכולות
לעלות במהלך המו"מ, עכשיו רק נותר לה לדון בהן עם הלקוח ולעבד
את הפרטים לכדי משא ומתן. יש להם הרבה שעות עד טוקיו כדי לברר
את כל הפרטים הקטנים ואת כל החורים השחורים שיכולים לצוץ.

נכנסה לאולם הנוסעים.

עשתה את כל הסידורים כמתוכנתת. לא אוהבת שדות תעופה. זמן מעבר
מיותר בעיניה. הייתה רוצה לעצום עיניים ולהיות כבר שם. הנייד
שלה מצלצל: " היכן את?"  
"מול דלפק 35" עונה

"בעוד רגע איתך".

מסובבת פניה, רואה את הלקוח מתקרב אליה. כשמבטו נפגש בשלה הוא
מחייך. גם היא. מחייכת קצת. לחיצת ידיים קצרה.

"יש לנו עוד כחצי שעה עד העלייה למטוס, רוצה קפה?" הוא שואל.
היא נענית בחיוב והם צועדים לבית הקפה, שלמרבה הפלא אינו
עמוס.

יושבים ומשוחחים שיחה קטנה, כמה מילים בלבד על כמות העבודה
שמצפה להם בדרך. שניהם מתוחים במקצת. אמנם כבר היו במשא ומתן
עם הקבוצה היפנית אליה הם נוסעים, אבל שניהם יודעים שליפנים יש
הרבה טריקים בשרוול, ולמרות שהם הכינו עצמם בצורה יסודית, לא
ברור להם כמה מאמץ נפשי יצטרכו להשקיע במשא ומתן הזה כדי לעבור
אותו בהצלחה.

עודד, הלקוח שלה ביקר מספר פעמים רב יותר ממנה ביפן. ישב עם
צוותי עבודה יפנים, הכין הגדרות למוצר. היא הצטרפה רק לקטעי
המשא והמתן הסופיים לפני מכירת המוצר ללקוח. עובדת עם עודד כבר
שנתיים. מצא חן בעיניה מהרגע הראשון, אבל היא מאד מקפידה לא
לערב שמחה בשמחה.

רוצה לעבוד מהשכל ולא מהבטן.

הטיסה עוברת באיטיות. הם עובדים קשה. חושבים, רושמים, מעריכים,
מתדיינים על אופציות אפשריות. רגליה כואבות. נעלי העקב מכאיבות
לה. היא חולצת נעל ומשפשפת את כף רגלה. רואה את עיניו של עודד
מביטות ברגלה במבט מוזר. מתעלמת וממשיכה לשפשף את רגלה. "צריכה
עזרה?" הוא שואל בחיוך קטן ובקול עמוק מהרגיל?
"תודה, אין צורך, מסתדרת" עונה בנונשלאנטיות ונועלת נעלה. גם
מזווית העין רואה שעיניו לא משות מכפות רגליה.

טוקיו. שדה התעופה נריטה נראה כמו כוורת דבורים. המוני אדם
מתרוצצים מפינה לפינה, קדים קידות קטנות, וממשיכים בדרכם.
מונית מחכה להם לקחתם למלון וושינגטון באזור שינג'וקו. בדרך
הארוכה מתרווחת במושבה. מרחוק רואה את המגדלים השונים במתקני
דיסני, כשמגיעים לגשר טוקיו מתרוממת להביט סביב. את מגדל
הטלוויזיה רואה מרחוק, העתק מדויק של מגדל אייפל. מתגעגעת קצת
לפריז. כשמתקרבים למלון גדלה הצפיפות, עומס התווים על שלטי
החנויות גורמים לה מועקה קטנה. מנסה לא לחשוב על דברים חשובים,
שעות אחרונות של שקט.

בהגיעם למלון מציצה בשעונה. בעוד שעתיים פגישה עם המארחים, רק
שתייה אמנם, אבל היא מחויבת להיות ערנית גם למפגש זה. מחכה כבר
ללכת לישון.

לעודד ולה יש מספר סימנים מוסכמים אותם הם משנים מדי פעם.
מכירים את השיטה היפנית בה מצלמה נסתרת מצלמת אותם ומקליטה
אותם, ושותף סמוי נוסף, בחדר צדדי מתרגם את דבריהם לאוזני
הצוות שנמצא עימם בחדר בו נערך המו"מ. כיוון שכך הם חייבים
להיות ערים גם לניואנסים בתנועותיהם ובהבעותיהם ולהתרכז זה בזו
בזמן הפגישות. שמה לב שהוא מביט בה. ממשיכה לדבר עם המארח.
הדיון מתיש. מדי פעם הם מחליפים ביניהם תפקידים.

יומיים מתישים של עבודה חולפים. כמעט ולא מוצאים זמן לנוח שכן
מארחיהם מציפים אותם באירועים. היפנים מארחים אותם טוב מדי,
כדי למשוך זמן, כדי להביא את המשא ומתן לשלב בו הם יתקרבו
למועד חזרתם הביתה ואז ינהלו משא ומתן תחת לחץ. מכירה את
השיטה, ועדיין קשה לה לתמרן עם זה. סירוב להשתתף באירוע הוא
פגיעה אמיתית במארחים. בסוף היום עודד והיא עולים כל אחד
לחדרו. חדריהם סמוכים. היא מרגישה בעצבנותו של עודד.

"מה קרה?" שואלת.
"עייף, מתוח, עצבני" הוא עונה.
מביטה בו. רואה את עיניו נעוצות שוב בנעלי העקב שלה. נבוכה
במקצת אך יחד עם זאת הימים האחרונים של שהייתם המשותפת והסמוכה
זה לזו וכן החוסר במין משפיעים עליה. מרגישה את התחושות
המוכרות של מתח מיני עולות ומתעצמות.

לפתע מרגישה את עיניו נעוצות בעיניה. כאילו קורא אותה.

"רוצה לשחק משחק שיפיג את המתח והעצבנות?" שואלת. הוא מחייך
ונענה בחיוב. הם נכנסים לחדרה. במשחק הזה כל אחד זורק משפט
מצחיק לגבי מה שקורה במהלך היום, היא מסבירה. יושבים וזורקים
משפטים לגבי יום הדיונים, לגבי השותפים למשא ולמתן, צוחקים
קצת, מרגישה שהמתח הולך ומתפוגג. ממשיכים:

"יושב הראש נראה כמו דג" הוא אומר.
"תמיד הוא מביט בי בעין בוחנת ואני תוהה אם סופר לי את הנמשים"
היא אומרת.
"זה בגלל הסושי".
"זה בגלל המשי".
"בעוד שבוע נצחק על זה".
"הם צוחקים בלב כל הערב".
"מעניין איך יגיבו אם ישמעו אותנו עכשיו".
"לוח הכוונת זרם המים בשירותים מזכיר לי את תא הטייס במטוס
משוכלל".
" כל פעם שאני מחזיק את הזין ביד בשירותי החברה בטוקיו, מול
החלון המשקיף על העיר, אני נזכר בך".

.....
נשמתה נעתקת לרגע. "מאיפה זה בא?" חושבת.
לוקחת נשימה ארוכה ומביטה בו.
"אמרנו לצחוק על המצב, לא להיכנס לוידויים אינטימיים" מנסה
להיחלץ מהמצב אליו נקלעה כתוצאה מהמידע שקיבלה כרגע, אבל
פעימות לבה, שנשמעות עכשיו כמו תופים באוזניה,  מפריעות לה
לחשוב. יודעת שזו כניסה לדרך ללא אפשרות חזרה כרגע.

"בואי" אומר לה. עומד לידה.
"לאן?" שואלת.

לא עונה לה. עוזבים את חדרה ומתקדמים לעבר חדרו. פותח את הדלת,
ידו על ידה, מושך אותה לחדרו, ברגלו טורק את הדלת, ידו עדיין
אוחזת בידה, משעין אותה על הדלת וברכו עולה אל ערוותה. מרגישה
את הלחץ שלו, יודעת שזו טעות אמיתית, אבל לא רוצה להפסיק. הברך
שלו מכאיבה לה. הוא מפשק את רגליה בגסות, בבהילות כלשהי וידו
מחליקה אל מתחת לתחתוניה.

עקביה הגבוהים מכאיבים לקרסוליה. אומרת לו. מביט בה בפראות
ואומר לה שעוד מעט יתיר לה להסיר את הנעלים. מבינה שהוא משחק
עימה עכשיו, המפגש המיני ביניהם לא יהיה רך. לא אכפת לה. גם בה
נבנתה אגרסיה במהלך הימים האחרונים. צריכה לפרוק אותה.

הוא תופס אותה בכתפיה ומסובבה אל הדלת. מרגישה צריבה בכתפיים
מעצמת הלחיצה עליהן. ידיו מחליקות אל מתחת לחצאיתה ומרימות
אותה. תחתוניה מוסטים הצידה. רגלו מפסקת שוב את רגליה. העקבים
ממש מציקים לה. מנסה לייצב עמידתה, מרגישה את ידו מכה בישבנה
במהירות. אצבעו חודרת אליה ללא הכנה מוקדמת. כאב מענג. כאב.
עונג. לא יודעת להחליט מה יותר. לא רוצה להחליט מה יותר. צריכה
עכשיו משגל פראי. כזה שישחרר את המחסומים שלה, שיגרום לה לצרוח
ללא מחשבה וללא שליטה.

כאילו קרא את מחשבתה. הוא לוקח אותה שוב ומוביל אותה אל חדר
האמבטיה. הוא מאחוריה, ספק מוביל ספק דוחף. אף מילה לא נאמרת.
הוא מציב אותה אל מול המראה הענקית, ערוותה לחוצה אל השיש הקר.
עיניה נעוצות בעיניה שבמראה. רואה את הסומק בלחייה ואת המבט
הפראי בעיניה, מרימה מעט מבט רואה את הריכוז שבפניו. מתנתקת
מעט ממחשבות, רק מרגישה את השיש הקשה והקר, את הכאב הקטן שנבנה
אל מול הלחץ, את ידו ששוב מפסקת את שפתי ערוותה ועכשיו גם את
אצבעו החודרת. בזוית הזו אצבעו לוחצת במקומות שמשגעים אותה.
משום מה נאבקת שלא להשמיע קול. לא יודעת מדוע. הן רצתה
להשתחרר. שפתיה קפוצות. עיניה בעיניו. מאתגרות אותו.

ידו מתחילה לנוע בה בפראות. מחדיר עוד אצבע ועוד אחת. לא
מאמינה שהיא מצליחה להכיל אותו. הוא מושיט יד אל תיק הרחצה שלו
ודולה ממנה אמצעי מניעה. לרגע משחרר אותה ושוב חוזר אליה.
עכשיו הוא חודר אליה בתנופה. עיניהם נעוצות בדמותם במראה. זהו
משגל פראי וחייתי. התנועות החזקות שבות ודוחפות אותה אל מול
השיש הקר, חולצתה שהייתה רכוסה קודם פרומה עכשיו, וידו ממוללת
את פטמתה. בחזקה.

כמו רובוטים מתוכנתים הם נחבטים זה אל זו. היא מרגישה את הלחץ
המוכר של התהוות האורגזמה. עכשיו זה כואב, הצורך בהתפרקות. כאב
מתוק ממכר ומשכר. מרגישה את התעצמות התנועה בגופה, שנייה לפני
הסף בו היא תגעש ותנבע. עוצמת עיניה. צרחה מפלחת את אויר חדר
האמבט. שלה? שלו? של שניהם? לא יודעת. מרגישה את הכאב בגרון,
מבינה שזו הייתה היא. גם היא.

שומעת מחיאות כפיים. פוקחת עיניה ומביטה בו בשאלה. גם הוא מביט
בה בתמיהה. ואז הם צוחקים. נראה שזעקתם נשמעה דרך מערכות
האוורור בכל החדרים הסמוכים.

הוא מנשק אותה בחזקה בעורפה, מחבק אותה חזק ולוקח אותה אל החדר
הסמוך. שם הוא מערסל אותה בין ידיו מנשק אותה בלהט ומלטף אותה
בחום אמיתי, מעסה את רגליה, ואומר : "הנעליים שלך הוציאו אותי
מריכוז במשך תקופה ארוכה".
"יודעת" אומרת וצוחקת.
נרדמים חבוקים.

שעות אחדות לאחר מכן הם יורדים לחדר הישיבות. המארחים מביטים
בהם בחיוך צופן סוד. מחייכים בחזרה. לא ממש אכפת להם אם שמעו
או אם הם מנחשים, עתה הם נכונים להמשיך בעבודה.