ש: בוא נדבר שניה על שבירת שורות. נראה שאתה מבסס את שבירת
השורות שלך בעיקר על דפוסי נשימה והקראת השיר, ולעיתים, בשביל
האפקט - "מפנה סמנטי" - יש לך מעין סגירה בסיום משפט אבל
טוויסט בתחילת המשפט הבא שמוסיף עוד שכבת משמעות. תוכל לדבר על
זה קצת?
ת: אבחנה יפה. אני מסכים, כשמגיעים לסוף משפט יש תחושה
מלאכותית של סגירה - אבל היא זמנית, אשליה בלבד.
קצב שבירת השורות נפתח ונסגר ונפתח ונסגר - כמו אישון העין
המגיב לאור.
אני מנסה לשלוט בקצב, צריכים לדעת לקרוא שירה, אחרת שירה
מודרנית "חופשית" עלולה להראות מקוטעת מאוד.
ש: צריכים גם לדעת לקבל את הכפילות שבשורה - לרוב, או
שקוראים את הטקסט שורה לשורה, מקוטע. או שמצרפים את הכל ביחד
כמו בפרוזה, קשה לאנשים לשלב אותם ולתת את המשמעות הכפולה
לטקסט.



ת: כל חיי הם תגובה להלם שאני נמצא בו בכל רגע, הרשה לי לצטט
את עצמי:
" עדיין חיים
כמה בלתי אפשרי זה נראה,
המילים האלה, אחת ל
           יד    השניה, אבל שוב
יש לי בעיה עם
השפה.
ועדיין,
אני משתמש בה,
רואים, לא?
כמובן,
אני עייף אחרי הכול,
מקום קשה להיות בו, כאן"
וזהו. הסיבה שאני כותב היא כי יש לי בעיה עם השפה, ואני רוצה
לפתור אותה.
אני חושב ששפה היא יותר ממבנה. וגם יותר מסיפור. היא גם קצב
ומוסיקה וצורה וחימר.
כבר אין לי את אותה בעיה עם השפה שהייתה לי בעבר - לחצתי
ודחסתי, וכל מיני שטויות מוזרות יצאו.
עכשיו יש לי בעיה עם בעיקר עם הסיפור.
קרסטיבה מדברת על פנוטקסט וגינוטקסט. שירה תהיה גינוטקסט,
תיאוריה היא עדיין פנוטקסט. אין שום דרך לחדור לחלל הדנ"א
שלה.
"הפנוטקסט הוא מבנה... שמציית לחוקי תקשורת מוכתבים מראש ומכיל
בתוכו נושא ונשוא.
הגינוטקסט לעומתו הוא תהליך שנע בין אזורים אמורפיים בעלי
גבולות ארעיים ומכיל דרך לשני הקטבים של מידע יוני-ווקלי בין
שני נושאים"
התהליך. כשאני כותב אני מתעלה מעל לאמת. התהליך הוא אסתטי. כאן
אני נהנה, עד שאני כמעט מתפתה לדבר על רוחניות, ואתה יודע כמה
אני שונא לדבר על רוחניות.
ש: כן. אם יש משהו שאתה, זה שונא. בכל אופן, האם אתה מרגיש
שהשירה שאתה כותב היא פוסטמודרנית?
ת: פויה! מי לימד אותך את המילים הנוראיות האלה? השירה שלי
לא נכתבת כפוסט מודרנית, אולי היא יכולה להקרא ככזאת. בכל
מקרה, הכתיבה האמיתית מתרחשת בשלב העריכה.
אני מעוניין באותן תמונות ברורות מבזיקות בזכרון - מגרשי
משחקים, כיתות, רחובות ריקים. הקיום העירוני מרתק אותי - המוני
אנשים, עקבות של נשימות בכל פניה. אני מוקסם באותה מידה גם
מרטוריקה. שירה היא הממלכה של אפשרויות לינגווסטיות, של דרכים
אחרות לאושש קיום, ואת האחר כקיום.
ובאותה מידה - שירה היא ממלכת הסימנים התת הכרתים. זה חשוב
להודות שיש בה הסתרה באותה מידה שיש בה גילוי.
אני מאמין בשירת נגד. אני מאמין ששירה יכולה להיות אפקטיבית.
אני נהנה מהרגעים האבסטרקטים של אושר שהיא מספקת לי. אני נהנה
ללכוד עצמי במילים.
ש: נראה שזה על העדר, זכרון והתאוששות - מעיין מוטיב מאוחד
לטקסט. אותה העדרות שגורמת לאינטנסיביות רגשית - שנראית לי גם
רומנטית ופוסט-מודרנית.
ת: אל תזכיר את המילה הזאת שוב, טוב? אבל כן, אתה מתקרב, כן.
האי-שם הוא אותו מקום שלעולם לא תוכל להתקרב אליו. אני מערבב
כל הזמן מטאפורות, מפשפש במקורות. מנסה לתת גישה לאותה תחושת
אובדן, בלי מזור. אותה זרות שהיא חלק ממך שלא תוכל לגשת אליו,
גם בכתיבה. פער עצום.
ש: חשבתי על משהו אחר - חשבתי על זרות, אובדן האחר, חוסר
היכולת להכיר באותה נוכחות מובילה לתחליף, אקט יצירתי. אני
מתבלבל עם לאקן כאן. חלק מהשירים הם מצבת זכרון אבל גם תנועת
נגד, מוגבלות. באותו חלל, אנו יוצרים.
ת: אני מתחיל להבין אותך, אבל מה עוד, במוות יש נוכחות?
ש: כן, אנו מתאבלים, על אותו אובדן משמעותי שאיננו מסוגלים
לגשת אליו.
ת: המשורר כמשורר אבוד.


סוף חלק ב' - חלק ג' בקרוב, ובו: מיה סלע,בתה ובוב הבנאי -
משולש טקסטים דיאלוגי כבסיס לשירת הפופ.