עומדת שם, קשורה לעמוד עץ רחב.
עיניים רבות משוטטות על גופי, חומדות, מתנחמות, דוקרות.
שם במרכז קשורה לעמוד, השנאה רוחשת בגלים עולים ויורדים
מסביבי, מקיפה אותי בחומת בדידות עבה ושקופה, הם מסתכלים בי,
חופרים אל תוכי, אל מהותי.
משהו פוגע בראשי, כנראה אבן, והם צוחקים.
ילד קטן בלי חולצה רץ לפני צוחק, מרים אבן וזורק אותך עלי,
ואני מביטה עליו, והוא מסיט את מבטו במהירות.
הם מתלחששים בניהם, שמועות מתגלגלות להן באוזני הקהל שהקיף
אותי במעגל שונא.
אני רואה אותו עומד בשורות האחרון, מבטו הכאוב חודר אלי כמו
ירייה.
עיניו העצובות מנופפות אלי לשלום במבטן.
כנראה שזה באמת הסוף, ככה זה נראה.
עכשיו הם עורמים מסביב קש ועצים, בונים סביבי חומה, עוד אחת.
מישהו עומד עם לפיד דולק בידיו, הם צועקים, מתוך הפחד שהחל
לחלחל אלי לא קלטתי מה שאמרו, אח"כ המילים חדרו אלי לאט, כמו
טיפות של מים שנושרות משיער של ילדה, אך המילים לא היו חשובות,
סתם ערבוב של הברות, חשובה המשמעות, והמשמעות חבטה בי בכוח
מסרבת להשתתק.
האיש עם הלפיד הדליק את חומת הקש שסביבי לקול הקהל, עכשיו אלו
לא היו מילים, סתם צרחות חייתיות.
האש נדלקה בבת אחת מציפה את עייני באור ובדמעות.
בהתחלה היא הייתה כמו חזיון תעתועים, פורצת בלהבות מתוך הקש.
אחרי זה היא התקרבה אלי, צורבת את גופי בחומה הלוהט.
רציתי לצעוק, אבל נשבעתי, בדמי נשבעתי שלא אשבר מולם, לעולם לא
אסלח לעצמי אם אתן לעצמי להישבר מול עיניהם מלאות הלעג, חזקה
חייתי, חזקה אמות.
אני כבר לא יכולה יותר, החבל חותך בבשרי והאש שורפת אותי.
אני נשרפת, שמישהו יציל אותי, כואב לי.
העולם הלך והצטמצם, רק צעקות, להבות ושמים עכורים מעשן אפור
וסמיך.
ואני שם בין כל אלה, עוד לא מתה כבר לא חיה והצעקות שלהם לא
מפסיקות, הלוואי שיגמר כבר.
זה לא נגמר, הצעקות והאש, בעיקר האש שעוטפת אותי וחונקת אותי
מכל הכיוונים, אני לא נושמת, אני לא נושמת!
הלהבות תפסו בכל, בשדה בו הם עמדו, ואני עומדת שם, כבר לא חייה
אבל עדיין לא מתה, עומדת ורואה את האש תופסת גם בהם, שורפת גם
אותם, האש שונאת את כולם, גם אותם.
אני עומדת ועכשיו אני צוחקת.