הם הכירו מאוחר יחסית. ז'תומרת, הם הכירו קודם, אבל מעולם לא
חשבו לדבר. זה רק הנסיבות שהביאו אותם ככה פתאום לדבר. סתם,
מחוץ לכחול, כמו שאומרים, הם נהיו. זה היה השילוב הכי מוזר
שהיה אפשר להעלות על הדעת, אבל שינויים ענקיים בחיים של שניהם
הובילו אותם להיות ביחד. לא, כמובן שהם לא היו זוג. פשוט שני
חברים הכי טובים (בעולם?). אתם יודעים איך זה, כמו סרט אמריקאי
זול, שצולם בעדשה מרוחה בג'ל לשיער, עם קרני שמש שנשברות,
וכולם מחייכים. זאת הייתה תקופה כל כך יפה, מדהימה, פנטסטית.
אנשים ראו עליו שהוא מאושר, שזאת באמת פעם ראשונה שהוא מוצא
מישהו כזה, שמבין אותו, שהם יכולים לדבר על הכל, שהם פשוט זה.
יכול להיות שאם ההוא היה בחורה, הם כבר היו זוג. זה היה כמעט
דביק.

זמן אחר, מקום אחר. היה נחמד לגלות שגם את 5 החודשים הבאים
יבלו קרוב, שזאת תהייה אווירה תומכת יותר מהצפוי, שזה יכול
להיות מועיל, כי הוא בא לבד, וגם הוא, אז אולי זה יכול להיות
מועיל. זה יכול להועיל לפעמים על הדשא, בהפסקת צהריים, כשהבטן
מלאה ביצירי האל השונים, או לפעמים בלילה, לפני השינה, או
בהפסקת קרואסונים. על הכל, ועל כלום. נכון, לפעמים היו מריבות
קטנות. לפעמים זה קורה. אבל תמיד בסוף הוא ויתר, כי כל זה היה
לו יותר חשוב מכל מריבה שטותית. באמת שכן.

קצת אחר-כך, מקום אחר, 'ירוק' יותר. בוא נדבר. יש לי משהו
להגיד לך. מה אחר-כך, בוא עכשיו.
אני אחליף איתו, או שתחליף אתה. אנחנו לא נספיק, זאת רק שעה.
צריך להתקלח! טוב, עזוב, בהזדמנות. בסופשבוע.

עוד קצת אחר-כך, סופשבוע. מוזיקה רועשת, אורות. אחד מאושר,
מחייך, צוחק, מטורף חושים. השני עצוב, עזוב.

ממש כרגע. מקום אחר, אותו ההוא, אבל אחר. זה מרגיש לי כמו
צריבה של מדוזה. אבל לא כזאת שברגל, אלא כזאת, שאם מדוזות היו
יכולות לשחות בדם שלך, הן היו עושות בלב. שבהתחלה זה כואב
נורא, אבל אז אתה שוכח את המדוזה, ונשאר לך רק צריבה כואבת כל
הזמן.
אמרו לי: 'תפרדו', כאילו שאנחנו איזה זוג. בכלל לא איכפת לי
ממנו. אני מוותר. רגע, אני אצלצל. נראה. אולי? אבל... לא יודע.
'תעזוב אותו, הוא כל כך מגעיל'. טוב, איך אפשר לשכוח זמן יפה?

אוף. זה שוב קרה. למה זה קורה לי? נמאס לי!