לשירה וניצן... שהיו המלאכיות השומרות שלי... ותמיד יהיו.

אתם מכירים את הרגעים האלו בחיים שהם בערך הכי משעממים בעולם?
כמו בסרט שאם יראו לכם אותו עוד פעם אחת אתם תתלו את עצמכם, או
שיחה שגורמת לכם לקפוץ על הראש מרוב שעמום?
אז אני, ביום בהיר אחד בו השמש זרחה אבל היה מעונן, החלטתי
לעשות משהו בנידון. כן, לי היו יותר מדי דקות אבודות כאלו
בחיי. ה', שהוא כביכול זה שמחליט הכול וגורם לנו לעשות את מה
שאנחנו עושים, גרם לכך שאני, אישית, אחווה יותר מדי רגעים של
שעמום מוחץ. גם ככה כולם, החל מהחתול הג'ינג'י והשמן שרובץ לי
בגינה ועד סבתא מרים, אומרים לי שהחיים קצרים, אז למה לא לנצל
אותם ולעשות משהו בנידון?
כיוון שיום לפני כן התחרפנתי עם חברה שלי, השיגעון נשאר לי
מתחת לציפורנים ובבוקר שלחתי מכתב זועם למרכז המלאכים בלוס
אנג'לס. שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא כזאת בדרך כלל. בכל
יום אחר, אולי קצת פחות מעונן, הייתי מוותרת על העניין מיד,
ואף על פי כן שולחת מכתב למרכז המלאכים. זה פשוט נראה לי מאוד
הגיוני באותו הרגע. אף אחד לא שלח מכתב למלאך קודם. ואיפה
נמצאים המלאכים? הם צריכים להיות באיזה שהוא מרכז, לא? והוא
חייב להיות על כדור הארץ כי המרחק בין כדור הארץ וגן עדן גדול
מדי.
בכל אופן, די שכחתי מהעניין עד ששבועיים לאחר ששלחתי את המכתב
קיבלתי מכתב תשובה. הוא היה קצר ותמציתי. הכתובת הזהובה על הדף
הלבן אמרה לי לבוא לפגישה שתיערך ב-17:00 ביום המחרת. כשסיימתי
לקרוא את המכתב הוא הפך לכרטיס טיסה ללוס אנג'לס ולתיק צד קטן.
על התיק היה כתוב - פתחי במטוס. כיוון שלא היה לי משהו אחר
לעשות באותו יום עליתי למטוס ללוס אנג'לס. בדרך חשבתי שמלאכים
אמורים לעוף והם יכולים למצוא אמצעים טיפ טיפה יותר מעניינים
כדי להביא אותי ללוס אנג'לס - כמו מנהרות מפוארות או ענן
מעופף. משהו בסגנון.
בכל מקרה, במטוס, בערך באמצע הטיסה, לקחתי את התיק הקטן ובחנתי
אותו. הוא היה לבן עם שוליים זהובים וציצית זהובה שעליה היה
תלוי שלט קטן שעליו היה כתוב באותיות מסולסלות, 'לפתיחה משכי
פעמיים'. אז משכתי.לפני שיכלתי לומר - UNCLE JACK, נבלעתי בתוך
מערבולת לבנה עם נצנוצים זהובים. זאת הייתה תחושת ריחוף כזאת.
טיפה מדגדגת מאחורי האוזניים.
לפתע נעצרתי. מולי ניצבה דלת זהובה שנראתה עתיקה מאוד ומזמינה
להיכנס. חככתי בדעתי. להיכנס או לא? ואז בזמן שהייתי שרויה
בהרהורים עמוקים הדלת פנתה אלי ואמרה: נו? למה את מחכה? למשיח?
תאמיני לי הוא כבר בא פעמיים ואף אחד לא שם לב אז לא נראה לי
שהוא מתכוון לבקר עוד פעם... תיכנסי! והיא נתנה לי דחיפה קטנה
בעכוז כדי להראות לי את הכיוון הנכון.
הייתי בהלם. צעדתי לתוך חדר ענקי, רחב ידיים, שהיה רועש ועמוס.
זה היה רעש של דיבורים זכים על רקע של מוזיקה מלאכית כזאת.
הרעש לא היה כל כך נורא בהתחשב לרעש של תל אביב אבל חשבתי
שאיפה שיש מלאכים אמור להיות שקט יותר.
הבטתי למעלה ולצדדים וראיתי המון מלאכים מעופפים שיוצאים החוצה
דרך אלפי פתחים זהובים. ליד כל פתח היה מצוין שם ושם משפחה.
המלאכים לקחו מכתב זהוב ושק לבן עם ידית זהובה מסרט נע ויצאו
דרך הפתחים. תפסתי מלאך אחד שנראה כמו פקיד זוטר ושאלתי אותו
מה הולך כאן. הוא הסביר לי שלכל מלאך יש בן אדם שעליו הוא
ושומר. במכתב הוא מקבל דיווח יומי על אותו אדם. אם הבן כועס
ועצבני למשל, הוא יוציא אבקה מהשק ילחש 'פרוזאק' ויזרוק על הבן
אדם. שאלתי אותו אם זה כל מה שמלאכים עושים. הוא צחק בקול ענוג
ואמר לי: "יש המון משרות במרכז המלאכים... מלא מחלקות, אגפים
ואזורים. יש למשל כאלו שמאמנים מלאכים חדשים (והצביע כעל חדר
כיתה שעליה פיקד מלאך גדול ושמן והדגים להם דרך דיאגראמה איך
עוברים דרך קירות), יש פקידים (והצביע על עצמו בגאווה) ויש
כאלה שמטפלים בתלונות, כמו זה שמחכה לך. אה ויש כאלו שהם
עוזרים של שר הקוסמים אבל הם סתם חנפנים. בכל מקרה את צריכה
ללכת לכאן", והוא הוביל אותי דרך פרוזדור ארוך שבסופו עמדה דלת
שעליה התנוססה הכתובת - 'מלאך ראשי לתלונות הציבור'. נכנסתי.
בפנים ישב לו מלאך שנראה בן 35. הוא שיחק במין כדורים זוהרים
כאלו וניסה לגרום להם להתנגש אחד בשני. כשהבחין בנוכחותי בחדר,
מיהר לדחוף אותם למגירה ואמר לי בעצבנות - כדורים גאלאפסיו
נוצצים. המצאה חדשה של החברה במחקר ופיתוח. בכל מקרה שבי, שבי.
הוא הציע לי כיסא ומזג לי מין משקה מוזר בצבע זהב חיוור.
"קראתי את מכתבך", הוא פנה אלי. "מדוע את חושבת שמגיעות לך
דקות אבודות? יש לך בדיוק שלושים שניות להסביר לי ואני חייב
להזהיר אותך, אני בדרך כלל לא משתכנע בקלות". "ובכן", פתחתי
בהרצאה מאלפת, "יש לי שלושים שניות, נכון? אז שב ותראה איך אני
משכנעת אותך. אתה לא יכול להגיד לי שלא קרו לך מקרים בחיים
שאתה מצטער שעברת. אתה יודע על מה אני מדברת. אל תעשה לי את
הפרצוף הזה של אני-מלאך-תמים-שלא-פוגע-בזבוב. אתה לא תעבוד
עלי. במקרה הכינותי מראש רשימת מקרים שהם בזבוז זמן מוחלט,
ואני מעוניינת בהם בחזרה." הוצאתי מהכיס מגילה באורך הגלות
והנחתי אותה בהפגנתיות על שולחנו. "אתה לא מבין? החיים שלנו כל
כך קצרים שעלינו לנצל כל רגע מהם. כי ברגע שאתה נעצר שנייה
ויוצא מהזרם הזה של חיים אתה מבין שהחיים שלנו הם רגע קטן
ופצפון ואני אישית לא רוצה לשבת בבית שלי כאישה זקנה ומקומטת
ולהסתכל אחורה על הזמן שהפסדתי. מבין?" שאלתי בתקווה. "כן".
הוא נאנח בכבדות. "אני מבין את כוונתך. אני אישית מצטער על
הרגע שפגשתי את אישתי - ברוכילדה. אני חייב להודות שטענתך
מוצדקת. אני אתן לך את הדקות שלך. אני רק הולך לדווח לשר
המלאכים." ויצא.
ניצלתי את הזמן כדי להעיף מבט. החדר היה בצורת משושה, בצבע
(נחשו איזה - ) זהב. פתאום הבחנתי שהרצפה שקופה. נצמדתי לכיסא
ודפקתי על הרצפה כדי לבודק אם היא מספיק חזקה כדי להחזיק את
משקלי. לאחר שווידאתי שניתן ללכת עליה בבטחה חשבתי לעצמי - חי
מצחיק. המלאך שטיפל בי נכנס לחדר ואמר לי - בואי. הולכים למאגר
הדקות.
בדרך לשם הוא פלט כבדרך אגב ששמו הוא שמעון. לאחר צעידה של
דקות מספר עצרנו לפני דלת עץ כבדה. הוא פתח לי את הדלת כדי
להוכיח לי שהאבירות לא חלפה עדיין מן העולם, והוביל אותי לחדר
קטן עם חלון מזכוכית. הוא הסיט את הווילון שכיסה את החלון ,
ונגלה לפני מחזה מרהיב. מיליון וקצת דקות אבודות התעופפו להן
באוויר וביניהן שייטו להם שני מלאכים שניסו להפריד את הדקות
שהתחילו לריב ובאותו זמן למנוע מדקות אחרות שהלכו למשוך להם
בזקן. שמעון לחץ על כפתור סגול שניצב בגאון ליד החלון ואמר
בכובד ראש: "ביל, בוב, תביאו לי כמה דקות." תוך חצי דקה של
רעשים מתכתיים, הושלך דרך צינור זהוב שק שנראה כאילו בועטים בו
מפנים. "קחי", שמעון הושיט לי את השק בתנועה קלילה, "דקות
שמגיעות לך בצדק. ועכשיו הגיע הזמן שתחזרי הביתה, אבל קודם יש
לנו תחנה קטנה בדרך." הוא פשפש בכיסו והוציא מפתח מבריק שלא
ממש תאם את מידות כיסו. הוא הכניס אותו לחור ברצפה שלא שמתי לב
אליו קודם ופתח לי דלת עגולה. ירדתי אחריו לתוך הבור. הוא
התחיל להוליך אותי דרך מערכת מפותלת של פרוזדורים, מסדרונות
ומדרגות כשמידי פעם הוא זורק לי הערות כיוון. בדרך שמתי לב
להמוני דלתות שהיו קבועות על הקירות. קטנות ,גדולות, הפוכות
ואפילו אחת שמחליפה צבעים. היו עליהן שלטים של כל מיני דברים -
בקשות, משאלות, כוכבים, והילות משומשות.
לפתע, בתנועה פתאומית, הוא עצר אותי מול דלת ברזל כבדה שעליה
היו חרוטות המילים - חדר התקנות. נכנסנו והוא התחיל לחפור בכל
מיני מגירות, תיקיות, בקבוקים וחבילות ריקות של ניר טואלט עד
שמצא את מבוקשו. הוא הוציא מגילה ענקית ופרש אותה על שולחן
רעוע שניצב באמצע החדר. הוא הקריא לאור אורה החיוור של המנורה
שהייתה תלויה מהתקרה - "אסור לך להגיד לאף אחד שהיית פה."
"מה?!" הזדעקתי. "בשביל זה הסתובבנו שעה וחצי במעברים האלו?
בשביל שבע מילים ארורות???", "טוב, מה את רוצה?" אמר שמעון
במבט מלא חרטה, "אלה הכללים! אני יודע שזה דבילי אבל זאת הוראה
ישירה שלו." אמר והצביע למעלה בחשש. "טוב, אז את מוכנה ללכת
הביתה?" שאל. "כן, למה לא?" עניתי לו בעליזות מזויפת מעט.
הוא לקח את ידי, סובב אותי שלושה פעמים סביבי, לחץ על אפי
וכהרף עין הייתי שוב במגלשה המנצנצת ההיא. לאחר מס' דקות ישבתי
בחזרה במטוס, שהפעם נסע בחזרה לישראל. חמש שעות לאחר מכן,
נשכבתי במיטתי והלכתי לישון בידיעה שיש לי עוד שלושים וחמש
דקות לחיות.