קר. קפוא כאן, במקום הזה.
בחוץ יש גשם, טיפות גשם קלות ורוח חזקה, וכמובן שיש עננים
כבדים כאלה, אפורים שחורים שבאים עם ערפל ומצברוח קודר. בפנים,
פה, יש חימום ויש לי סוודר אבל עדיין קפוא כאן.
האנשים... כל כך קרים. כאלה חסרי לב. היחס דוחה, אין טיפול
אישי... אין תשומת לב... קר. חם מבפנים אבל עדיין קר.

שלום, אני אבי, בן שישים וחמש, במקור מהרצליה פיתוח.
אישתי, זכרה לברכה, נפטרה לפני ארבע שנים ומאז אני לבד בעולם
הזה. קרובי המשפחה שלי החליטו שנמאס להם ממני אחרי ארבע שנים
של טיפול בי, בהן באמת לא הוצאתי מילה מהפה.
הם החליטו שאני צריך לעבור למקום בו יטפלו בי טוב יותר, בו יש
בו עוד "אנשים כמוני"... זקנים? חסרי יכולת? או אולי אנשים
כמוכם? חסרי לב... אז עברתי ל"מקום הנחמד הזה", בהתחלה באתם
לבקר אותי ארבע פעמים בחודש, אח"כ בתדירות יותר נמוכה. היום
אתם באים רק בשמחות ובעצב. אני יודע. אני פשוט יודע, שבפעם
הבאה שתפחיתו את הביקורים שלכם אני כבר אמות, ואז לא אטריח
אתכם בכלל.
קרובים יקרים שלי...

אני לבד בעולם. אחרי שישים וחמש שנים של חיים טובים ובריאים,
הגעתי לכאן.
אולי זה מה שמגיע לי?
אלוהים תמיד חייך אליי כשהייתי צעיר וגם עכשיו, כשאני זקן. את
התקופה של "מבוגר" מזמן עברתי. ואני, אני... אבי, בן שישים
וחמש מהרצליה פיתוח (לשעבר, היום אני פה ואין לי יחודייות),
אני זועק אליכם, אני אומר לכם, אני צורח לכם! שימו לב! קצת
רגש!!! אני מודע לעובדה שיש לי מגבלות בחיים אבל אני מבין
דברים אחרים!
העובדה שאני לא יכול לדבר, העובדה שאני אילם, אינה אומרת שאני
לא מסוגל לראות! שאני לא מסוגל לשמוע! שאני לא מסוגל להרגיש!!!
יש לי לב, אולי לב זקן ואילם, אבל עדיין הוא יכול להיפגע.
להיפגע מכם, קרובים יקרים שלי...
דווקא אני, שלא יכול לדבר, זועק אליכם וממש צורח מליבי. כולכם
בורכתם במתנה.
זאת אומרת, גם אני, אבל מכם היא לא נלקחה. כמה שאתם שטחיים
ודוחים. אתם צריכים לקום כל בוקר בתחושה של: אני חי ואני בריא
ואני קיים! וצריכים להודות לאלוהים. אתם לא יודעים להעריך!
לכולכם יש פה! כולכם יכולתם לבוא ולהגיד לי מה באמת קורה פה.
כמה אני "חשוב" לכם. לי אין מילים ואין לי דיבור אבל הפעם,
הפעם האחרונה שלי.
אני זה שאגיד לכם.