חושך... מחניק פה. כולם ישנים, השקט צורם לי באוזניים, כמו
צרחה ענקית של אדם היסטרי.
איך הגעתי לפה בכלל? לא עשיתי כלום... זאת לא אשמתי בכלל...
אני רוצה לצאת מפה. אני חייב לצאת מפה. מהמקום הנורא הזה...
אין פה כלום. אפילו לא פרטיות. באמת שאין פה שום דבר.
אפילו לא חשק לחיים. כאילו אני רוצה לסרב למתנה הכי גדולה
שאלוהים נתן לי.

שי שוורצר, בן 21 מחיפה - זה אני.
חשבתי שאני גבר. אבל אני ילד קטן.
מהיום שקיבלתי רישיון, כל העולם נראה לי בכיס הקטן שלי, היה לי
אוטו, היה לי הכל.
נסעתי ונסעתי ונסעתי... רציתי לעשות רוד טריפ של ממש. כמו
בחו"ל. עם אסף ועומר, החברים הכי טובים שלי... האנשים שאני הכי
מתעב.
מחניק פה. אני מרגיש שכל הקירות סוגרים עליי.שאני נעלם. שאני
רק מספר ושאיבדתי את כולי.
אז מה הטעם לחיים שלי? עונש... עונש?
עדיף למות מאשר להיות פה. עדיף שהנשמה שלי תעבור לאחר, שיהנה
ממנה ושיידע לחיות כמו שצריך ולא בין 4 קירות כאלה. זה לא
חיים. זה... עונש. שום דבר לא החזיק אותי במקום הזה. כל ערב
התפללתי שלא אקום בבוקר. אבל הוא מחזיק אותי חי... מחזיק אותי
ב... בדבר הזה. מעונה. הרי אי אפשר לקרוא לזה חיים. אין לי קשר
עם אף אחד... לא חברים, לא הורים ולא משפחה. אפילו את אהבת חיי
איבדתי.
רק בגלל זה שווה לי למות. ולחיות עם המחשבה שכל זה בגלל כלום?

רציתי ליהנות. אחרי צבא. 3 שנים הייתי שם. במין מחנק שונה, רק
ששם הייתה לי תחושה שאני תורם למדינה, ופה אין לי תחושה בכלל.
שי שוורצר, בן 21 מחיפה. רצה ליהנות מהחיים וגמר בכלא.
כמה פעמים אמרתי לעצמי את המשפט הזה... כל יום. באמת שכל יום
מאז שאני פה.

נסעתי בשישי בעשר בערב לבית של עומר ואז לבית של אסף. לקחתי את
שניהם לחגוג את השיחרור מהצבא.
רציתי לשתות משהו ואולי להכיר חמודה לאיזה סטוץ קטן או קשר
גדול. מי יידע... אבל חברים שלי חשבו בגדול ורצו לצאת למועדון.
חשבתי שזה היום הכי מאושר בחיים שלי...
מתברר שזה היה היום הכי נורא. ועכשיו, כל יום שעובר, הוא יותר
ויותר נורא. נכנסתי למועדון בקלות, סלקציה. אני לא אכחיש, אני
נראה טוב ואפילו מצויין. רקדתי עם בחורה מדהימה. אפרת.
אני ואפרת היינו ביחד 3 חודשים. בשביל אחד שלוקח את החיים
בקלות ונהנה, זה המון. אני זוכר את היום שאמרתי לאסף..."אני
ואפרת כבר 3 חודשים ביחד. ואני חושב שהיא אהבת חיי"!

חשבתי שהיום ההוא נשכח ונקבר... שבחיים לא יוזכר שוב. אבל אחרי
כמה חודשים... המשטרה... החקירות... המשפטים. ותחנה אחרונה -
הכלא. יש לי תחושה, שגוברת כל יום, שמהתחנה הזאת אני לא אצא.
אני הולך למות בכלא. כל יום אני אומר את זה.

אסף ואני היינו חברים טובים! וגם עומר!
אבל כששלושה חברים טובים "נוהגים" ב-4 בבוקר,שתויים ומאושרים,
דברים קורים.
ובאמת קרה דבר.
אסף נהג ועומר ישב לידו. אני שכבתי מאחור, עייף ומסטול מכל
האלכוהול ששתיתי. ניסיתי לישון... הכביש היה ריק. אחרי הכל, מי
נוסע בשבת ב-4 לפנות בוקר?
כנראה שאסף הרשה לעצמו לנסוע מהר. מהר מאוד. והוא התנגש.
לא ידעתי במה, וכשזה קרה כבר הייתי מעולף. כשקמתי ב-5 בבוקר
ראיתי את עומר בוכה ואת אסף עצבני. ברור ששאלתי מה קרה אבל לא
עלו לי רעיונות לראש כי הייתי עייף וכאב לי הראש
כאילו הלמו בו פטישים. עכשיו יש לי פטישים בלב...
עומר ואסף מילמלו משהו... בלתי מובן ואני אמרתי "טוב" ומאז
אותו היום, הנושא לא עלה.
באותו שישי בלילה הקאתי את נשמתי והורדתי חולצה כי היא
התלכלכה.
חולצה יפה... מכופתרת ויקרה כזאת. ששכבה בצידי הכביש... מאוחר
יותר נזכרתי שהארנק שלי
היה שם. היו בו 200 שקלים אבל לא נורא...

ומי הטיפש שלא יבין מה קרה ומה התפתח. אסף ועומר יצאו בשלום,
ושי שוורצר, בן 21 מחיפה, יושב בכלא עד סוף ימיו, כי רצה לעשות
חיים.