כל הסימנים העידו על כך שמשהו צריך לקרות.
הפגישה שבוטלה בצהרי היום, והפגישה שהתהוותה באותו ערב.
מוזר איך החלטות הופכות להיות גורליות כל כך, ומשמעותיות כל כך
בחייו של אדם.
אתה קם בבוקר ו"דמות" היום שמגיע מתגלה אלייך, כפי שהיית רוצה
שתהיה, אך מישהו שם למעלה קובע את חוקי המשחק ומזיז את הכלים
לפי רצונו החופשי, הוא "מפיל" עליך תפקיד מסויים שעלייך למלא,
בין אם זה מוצא חן בעיניך ובין אם לא, אתה צריך להתמודד עם מה
שהגיע ולהמשיך הלאה, ובדיוק אז, באותו רגע בו יצאת מהסבך, הוא
מפיל עליך עוד משהו, משהו שסוחף אותך, מבלבל אותך, אבל אתה!
ממשיך הלאה. מתמודד עם כל הקשיים, כי אין אפשרות אחרת והחיים
יקרים מידי. אז אתה ממשיך, ממשיך בלי לדעת את הסוף.

אומרים שהדבר הכי קל הוא לעשות את הדבר הנכון, הדבר הכי קשה
הוא לדעת מה הדבר הנכון לעשות. אתם יודעים אולי? הפגישה שנערכה
באותו ערב הייתה מלאה וטעונה, והותירה אותנו מבולבלים, כועסים
או מאוכזבים - כל אחד יבחר את התחושה שמתאימה לו, אני יודע
שאני נשארתי גמור. גמור מהרבה בחינות, ללא יכולת הבחנה בין
הרצוי והמצוי, יכולת שכנראה נפגע אצלי ברבות השנים והתקופות
שעברתי בחיים שלי, ערב אחד, גבר אחד, שתי נשים, והרבה הרבה
כאב.
המילים אשר יצאו אל אוויר העולם לא נאמרו בלי כוונה, היתה להם
המון משמעות, כי הכל בא מהלב.
אחת, שערה שחור, עינייה חומות. האחרת שערה בלונד, עינייה
ירוקות.

ואני בלונדיני עם עיניים כחולות - שלושתנו, מין שילוב כזה של
צבעים, צבעי עור, וגוונים. שילוב יפה, שילוב מעניין, הרצון לא
לפגוע האחד בשני היה גדול, אך היה מין הסתם בלתי נמנע, ניסיתי
להיות כמה שיותר כנה, כמה שיותר בסדר, אך כנראה ללא הצלחה רבה,
כי פגעתי, פגעתי ונפגעתי, הגעתי לשם בידיעה שאני אפגע, כשהגעתי
לשם ירד גשם, טפטוף שהפך למבול, ולמרבה הפלא גם ירד נגד כיוון
הליכתי, כאילו מנסה לעצור אותי מלהמשיך, כאילו אומר לי
"תיזהר", אבל אני לא נזהרתי ואני לא מצטער, הגעתי לשם כדי
להכיר אותך, והכרתי גם אותה, המחיצה שהייתה אמורה להיות קרסה
מיידית, כאילו אף פעם לא הייתה קיימת, כעסת עלי כי אמרתי את
האמת, יותר נכון, התאכזבת ממני, אולי זה לא בגלל שאמרתי את
האמת, אולי זה בגלל שאני הוא זה שלא היה החלטי, שלא ידע מה הוא
רוצה מעצמו או מהסביבה שלו, זה שפשוט פחד, פחד מהצל של עצמו,
פחד לתת מעצמו ולהשתחרר, וכשהוא השתחרר לבסוף הוא הכיר אותך,
אבל הוא גם הכיר אותה.

אמרת להם פעם שהם מתאימים, היום הוא מבין למה, הוא מצא בה
משהו, משהו שרצה למצוא: "עיניה נצצו כמו אלפי זכוכיות שהשמש
מאירה עליהן", אך הן היו מלאות כאב, כמו בעיניים שלך, באתי
אלייך מתוך בחירה, מתוך רצון, אני לא מצטער אפילו לרגע. באתי
אלייך כי הלב אמר לי, וכשהלב אומר לי, אני לא מתווכח איתו.