"אני הולכת נדבר איתך יותר מאוחר" היא אמרה והלכה, סגרה את
הדלת מאחוריה מבלי שאספיק לומר להם להתראות.
שני הייתה ילדה יפיפה, גבוהה ורזה עם שיער שחור ארוך וחלק.
קיבלה את הגנים של אבא שלה כנראה...
אנחנו תמיד מתווכחות על היציאות שלה בשעות מאוחרות של הלילה
והחזרה שלה בשעות המוקדמות של הבוקר.
אני מבינה שהיא נערה ויש לה את הצרכים שלה... אבל אני אמא...
אני עדיין מודאגת.
הסיפור של שני התחיל כשבערב אחד הילדה שלי החליטה שהיא הולכת
למסיבה אצל חברה שגרה קצת רחוק מהרחוב שלנו...אני כמובן
התנגדתי בתוקף שהיא לא הולכת!,אלא אם כן מלווים אותה לשם
ומלווים אותה חזרה הביתה, כמובן שהייתה גם האפשרות ששני תישן
אצל אותה חברה אבל שני לא אוהבת לישון בבתים זרים.
היא עשתה כמה טלפונים והצליחה להשיג ליווי אל המסיבה אבל לא
לחזרה ממנה, למרות הריב הקולני שהיה לנו לפני כן.
דיברתי עם אותו ידיד שאמור ללוות אותה ואישרתי את העיניין.
בעשר וחצי נשמעה דפיקה בדלת ושני פתחה אותה. "היי שלומי!",
אמרה שני למראה הידיד המלווה... אני הסתכלתי לכיוון הדלת
וחייכתי אל הנער יפה התואר שעמד שם.
שני מיהרה לצאת,"אני הולכת נדבר איתך יותר מאוחר" היא אמרה
והלכה, סגרה את הדלת מאחוריה מבלי שאספיק לומר להם להתראות.

תיארתי לעצמי ששני אמורה לחזור מאוחר ביום למחרת... אבל לא
תיארתי שעד כדי כך מאוחר.
כשהתעוררתי השעה הייתה 9 וחצי בבוקר עברתי דרך חדרה של שני אך
שני לא הייתה שם ושיערתי שהיא תחזור בעוד מספר שעות.

השעות שבהם אני מחכה לשני הפכו לימים... שני לא חזרה הבייתה
אחרי אותה מסיבה, שני עד היום לא חזרה הבייתה...
רק אלוהים יודע מה קרה לשני באותה מסיבה... אף אחד אחר לא.

מאותו יום שני שלי הפכה להיות עוד שם לרשימה הארוכה של הילדים
הנעדרים...
שני שלי ילדה נהדרת... לא ילדה נעדרת!