במדרון תלול ללא כל שביל יציאה
עמדה לה בשקט נערה קפואה.
דומיה משתררת בכל רחבי השיממון
ומפי הנערה נשמע צליל אחרון.
עמדה שם כאבן, לא הזיזה איבר
הסתכלה כפסל על כלום, על שום דבר.
מבטה מתמקד על דשא שחור
ובקצה המדרון, ממש רחוק, נהייתה לה טיפה קטנה של אור.
פתאום רטיבות את עינה היפה עוטפת,
דמעה ועוד דמעה על לחיה הרכה נמשכת.
ממשיכות הדמעות לזלוג על פניה
עוטף העצב הרע את איבריה.
פתאום התחילה לרוץ ללא גבול
נפלה הנערה במדרון התלול.

אני יודעת שבנאלי, אבל לפני שנה, כמו שכבר אמרתי במקומות
אחרים, רציתי מאוד להתאבד...
לא שזאת אני המותק שמה ביצירה כי אני לא יפה כמו שמי שמכיר
אותי יודע:)
ואני גם לא ארוץ לאיזה מדרון תלול אתם לא צריכים לדאוג
אם אתם בכלל תכננתם לדאוג מה שאני מאמינה שלא כי מי ידאג לי?
כבר הגענו למסקנה שכל אחד דואג לעצמו וזין על כל השאר
וכשלמישהו קורה משהו פתאום כל אחד עושה את עצמו הכי מבין כואב
ואוהב...
(לא צריכה רחמים...)
קיצר, אתם לא חייבים להזכיר לי שזה בנאלי, אני יודעת את זה
לבד, תאמינו לי.