אני בטח לא כועסת עלייך.
אני בטח רק צריכה לעכל.
אני בטח רוצה להרביץ לך, או לא
אני בטח רוצה להרביץ לך, או לו...

אני לא כועסת, אני סתם מהורהרת
אני מרגישה פשוט, קצת לבד
מרגישה שאני מן חפץ ששוכב שנים על המדף,
ואף אחד לא באמת שם לב לקיומו שם, או בכלל..

זה כמו שאני אעמוד ממש ממול
ובאותה העת, איש אחד ייגש אלי ויאמר:
"סליחה, אבל, את מסתירה לי את הנוף"
כי מה שהוא באמת רוצה, זה להתבונן ביופי של הנוף
ואני, רק עומדת שם בטווח ראייתו, מפריעה לו.

אני לא שונאת את הנוף על כך שלקח אליו את תשומת הלב של האיש
אני אולי רק קצת כועסת על האיש, שמעדיף עכשיו את הנוף על
פניי..
בסך הכל הייתי רוצה להיות חלק אינטגרלי מהנוף
ככה לא הייתי מסתירה לו, אני לא רוצה להסתיר לו.

אני רק רוצה לתת לך יד ושתביני,
אני לא כועסת עלייך,
אני פשוט לא רוצה להסתיר אותך.
הינך הנוף המושלם ביותר שראיתי,
מושלם כל כך שעכשיו זולגת לה דמעה מעיני,
אבל, אני בטח לא כועסת.
אני אוהבת.


אני אוהבת אותך.