פוקח את העיניים במאמץ אדיר, מרגיש את הכאב עוד מהדהד בלסת
שלי, מנסה להתרומם, קם לאט, מתנודד, מרגיש חסר אונים. נעמד
לבסוף, מנסה לקמוץ את כף היד שלי- לא מצליח, מחליט להפוך את
האגרוף לסטירה, אבל המניאק מפיל אותי לפני שאני מספיק להרים את
היד, והדבר שמביך אותי יותר מכל זוהי העובדה שהוא הפיל אותי
בבעיטה לביצים. אני נופל עם הפנים לעפר, טועם ומריח אותו.
אני שונא ללכת מכות, בעיקר כשאני מפסיד, כמו עכשיו.כל פעם שאני
חוטף איזה אגרוף לבטן, אני מתחיל לדמיין איך האגרוף קורע לי את
הטחול וגורם לכל הדם שבגוף שלי להתנקז לחלל הבטן ולהרוג אותי,
ואז אני מתחיל לטעום את הטעם של הדם בפה, ומרגיש כאילו אני
יורק דם, כמו בסרטים, אני חיי בסרט. כל דבר שאני עושה במציאות,
מתורגם אצלי למשהו אחר בדמיון. לפעמים זה אינפנטילי, כמו כשאני
שוטף כלים ועושה את עצמי רובוט, ולפעמים זה ממש עוזר, כמו
כשאני הולך מכות, אבל לא מפסיד.
פעם התקשרו אלי על איזשהו סקר על צ'יפסים, ולמרות שלרוב אני
מנפנף אותם, ואז מתחרט שלא עניתי להם על הסקר המחורבן כי גם
ככה אין לי מה לעשות, הפעם עניתי. הייתי צריך לדרג את הצ'יפס
הכי טעים ואת הצ'יפס הכי מגעיל, השאלות התחילו להתדרדר מרגע
לרגע, הם התחילו לשאול אותי איך אני מעדיף את הצורה של הצ'יפס,
אז אמרתי להם שאני בכלל אלרגי לשמן וניתקתי. מאז אני לא עונה
יותר לסקרים.
לעפר יש ריח של שתן, זה לא כל כך מפריע לי, זה גורם לי להרגיש
יותר מסכן ועלוב, זה תורם לרחמים העצמיים שלי. אני אוהב לרחם
על עצמי, זה גורם לי להרגיש שגם אחרים מרחמים עליי. יש את אלה
שאומרים שאם אתה נופל ברחוב ונמרח על המדרכה, ואין אף אחד
סביבך אתה לא תבכה, אני כן אבכה, זה עושה לי טוב. אני מתעב
אנשים שמנצלים את הבכי- ככה הם גורמים לאנשים לבטוח בהם, כי הם
ראו אותם במצב הכי פתוח שלהם.
יש לי קטע עם דלתות פתוחות, כל דלת פתוחה מפריעה לי, אני מרגיש
חשוף מדיי כשהן פתוחות. יש אנשים שרואים בדלתות משהו רוחני,
אני לא. אם אני הייתי הארכיטקט של העולם, הייתי מבטל את כל
הדתות ובונה במקומן קירות, ואז אנשים היו חיים בקופסא שלהם.
תמיד רציתי לחיות בקופסא משלי, כמו חדר מרופד של משוגעים. זה
נותן לך את האפשרות לרוץ ולקפוץ וליפול בלי שהטחול שלך ידמם
לחלל הבטן, ובלי שהלב שלך יפסיק לפעום ואז יהיה לך נמק בכל
הגוף. אני מפחד לאבד את הגוף שלי.
אני חושב לעצמי, לעפר יש טעם ברזלי משהו, אבל אני ממשיך להטיל
את הלשון בחוץ, זה תורם לתחושת המסכנות. הוא בועט בי בעיטה
חזקה ממש בבטן. אני מתקפל, מתחיל לראות בעיני רוחי את הדם
הפורץ. הוא הולך.
אני שמח שאני נמצא פה לעצמי. הדמיון שלי מפצה על חוסר החברים.
הוא יוצר אנשים שרוצים להקשיב ולתמוך. אם אתם מבקשים את כל
האמת, חוסר החברים והחברים הדמיוניים, תורמים לתחושת הרחמים
העצמיים, וגם מחזירים אותי לילדות, דבר שכולם מבקשים. אם יש
משהו שאני רוצה מאוד, זה שכשאני אמות, אני אהיה שלם, כל
האיברים במקום, לא מקומט, ואחרי שאמות שלם ויפה, אתן להם לפתוח
אותי, לחשוף אותי, לקחת ממני את הטחול, שידמם במקום אחר, לקחת
ממני את הלב, שיפסיק לפעום בגוף אחר, לקחת ממני את המוח,
שימשיך לדמיין במקום אחר, אבל הם צריכים להבטיח לי שהם יסגרו
אותי בסוף, כי אני לא אוהב דלתות פתוחות. |