בלילה צלצל פעמון החירות. רוח סערה הפילה את העצים בגן והנעידה
את הענבל הקפוא. ענבל עצמה את עיניה בחדרה הרועש וחייכה לגודל
האירוניה, למרירותה. היא חושבת שחלמה שהיה פיגוע, אבל מצד שני
משוכנעת שלא ישנה ממש. אז אולי משהו באמת קרה? ענבל ממהרת מחום
השמיכה אל הרדיו, מדליקה אותו וחוזרת למיטתה בקפיצה. השדרן של
גלגלצ שוב מלחשש. אי הסכמה תלויה ועומדת בין ענבל לבין חברתה
שירה. זו טוענת שהשדרן חושב שהוא נשמע סקסי, וזו שהוא נשמע
לעצמו מעמיק. אבל הלילה קצת קשה לה להתרכז, השירים בעצם כבר לא
משתנים כשמישהו מתפוצץ, והיא מעיפה את הספר שליד המיטה לעבר
הרדיו כדי להשתיק את אחד הזמרים המעצבנים ביותר שקמו בעשור
האחרון. כמובן, דברים כאלה עובדים רק בסרטים, והספר נופל לרצפה
ברעש, מבלי להפריע ולו לרגע לשיר המחורבן. עכשיו עומדות בפניה
שתי ברירות: לקום שוב אל החדר הקר ולכבות את הרדיו, או להתכסות
היטב ולהתעלם. שלא במפתיע, היא בוחרת בשניה, ומתרצת לעצמה
שמתישהו יהיו חיבות להיות חדשות, ואז לפחות תדע אם מה שקרה קרה
בעולם האמיתי, או רק במוחה המנומנם, שלפעמים היא מדמיינת את
קורי השינה הנטווים בו מקצה אל קצה, ואת העכביש שמעכל את התאים
האפורים שלה תוך כדי כך. אז היא חוזרת לחשוב על פעמון החירות,
משמיע קול עמום ועשן בעיר האסירה, שרגל אחת שלה מתמודדת כבר
מעבר לתהום. היא היתה רוצה לפתח את הדימוי הזה עוד קצת. למשל,
אפשר להוסיף את אלפי השלדים, אולי אפילו עשרות אלפי, שנתלים על
הרגל הזו, מאיימים במשקלם לגרור את העיר סופית אל עולם המתים.
אבל בעצם מה זה משנה? איך יכול העולם ההוא להיות גרוע יותר
מזה? להפך אפילו, כי שם לפחות ניטל עוקצה של הציפיה; מי שהלך
הוא לא ימות עוד לעולם. היא מחזיקה במחשבה הזו עוד רגע, אבל
יודעת שלא תמצא את הכוח לסיים הכל בעצמה. חוץ מזה, למה להקדים
את המאוחר? היא תמשיך לנסוע באוטובוסים, והזמן יעשה את שלו.
היא מדליקה את האור שליד המיטה, ומסתכלת מסביב לחדר. על המדף
עומדת עדיין עבודה ששירה עשתה בתיכון, ונתנה לה מתנה. משהו כמו
שתי בובות וודו, שחצים של קופידון תקועים להן בלב. אחת בשביל
המתנחלים, אחת בשביל הערבים. היא זוכרת שכשהיתה בתיכון נראתה
לה העבודה הזו מזה מתוחכמת; אבל עכשיו הפשטנות שלה ממש מכאיבה
לה לעיניים, ואין ספק שגם הכשרון של שירה התעדן הרבה מאז.


מאחורי העיניים של ענבל יש מסך לבן והעפעפיים שלה יבשים
ודביקים. היא משתדלת לא להעיף מבט במראה שמעל הנהג, כי ברור לה
שלא תוכל לעמוד בזה, אם תגלה שהיא נראית כמו שהיא מרגישה.
בסופו של דבר לא היתה אתמול בלילה כלום, מה שמצביע על כך
שהעכביש במוחה עושה את עבודתו נאמנה, ושימיה בצד השפוי של
העולם, כמו ששירה אוהבת לומר, ספורים. אבל לאמירה הזו כבר אין
אפילו מינימום של משמעות בעיני ענבל, כיוון שקשה לדמיין עולם
שפוי פחות מזה ששתיהן חיות בו כרגע. אחר כך עולה בדעתה שאם לא
היה פיגוע, אולי גם הפעמון לא צלצל. אז היא נזכרת שרק לפני
יומיים שמעה איפה שהוא הסבר לביטוי "saved by the bell", אבל
ההסבר עצמו מחוק לחלוטין, ונותרה רק הידיעה על קיומו. מיד היא
ממציאה לעצמה הסבר אלטרנטיבי, גדוש ומפורט, על פעמון שמצלצל רק
כשעוברת תחתיו בתולה, ועל קורות של משפחות שהביאו את בנותיהן
לעבור תחתיו, כדי להוכיח את תומתן לחתנים אמיתיים. מעניין מה
עשו עם הפעמון לא צלצל? עכשיו היא כבר בכלל לא בטוחה שהמציאה
את זה, ונראה לה שאפילו תספר על זה לאחרים, אבל לא לכאלה
שעלולים להפריע עם ההסבר האמיתי. ההסבר שהם חושבים שהוא אמיתי.
מה היית עושה אם היית אמורה לעבור מתחת לפעמון, וידעת שהצלצול
הגואל לא יבוא? (ואיזו סדרה טפשית זו היתה? איך יכול להיות
שצפתה בה פעם בכזו אדיקות?)בודאי לא רחוק מהפעמון היה נקיק
אי-הטוהרה, שאליו היו קופצות מי שכבר ראו בעיני רוחן את ההשפלה
הנוראית שבפעמון הדומם, את עיניה הקרות של אמן, את אביהן
המתמוטט תחת גודל הבושה. בעצם, אולי לשם היו זורקים את אלה
שעברו ולא הפיקו צליל. אבל אם ידעת שזה עומד לקרות, למה לא
לקפוץ? ענבל מגחכת לעצמה על עצמה, ואומרת בקול סמכותי אבל שקט
מאוד: "כאילו שאת הבן אדם הנכון לשאול שאלה כזו". למרות שהיתה
שקטה, נדמה לה שהנוסע במושב לידה שמע, והוא נותן בה עכשיו
מבטים משונים. ואתה, היא רוצה להגיד לו, מה יש לך לומר לטובת
עצמך? מחכה כמו אידיוט שמישהו יעשה את העבודה בשבילך? אתה לא
חושב שהציפייה הזאת הורגת? אתה לא מתגעגע לאלה שהלכו לפניך? מה
עם איזה אקט של אוטואמנסיפציה ממי המדמנה העכורים שהחיים כאן
הפכו כבר מזמן להיות?

יכול להיות שהפעם דיברה בדול רם, כי האיש לידה פותח עכשיו
עיניים גדולות מאוד, אם כי מצועפות. אחר כך הוא מפעיל את המטען
שבתוך המעיל שלו, והעכביש במוחה של ענבל הולך בדרך כל בשר.