איפה את, סילביה פלאת
כאשר הדמעות החמות נופלות על לחיי?
איפה את עם מילותיך החדות
כתער?
צער...
זה כל מה שממלא את נפשי הריקה אל מול המדף
מחפשת אחרייך כמו סומא המגשש בחושך הנצחי,
כמו נווד המאמץ עיניו אל מול הערפל.
איפה את?

האם הלכת לעולמך בטרם עת... שנית?
בטרם התוודעתי לקסמיך הכובשים
עזבת אותי להתענות בצער הנשי הכביר
בלי נחמת אחות במערת הזאבים הזכרים
כמו אותה כף רגל לבנה שלך
ענוגה - חנוקה בתוך נעל נצח נוצצת.
התענגי על תהילת עולם, סילביה -
ואני אשקע אל תוך כורסת המסמרים לבד.