ואני יודעת שזה היה נכון, ויותר טוב לי בלעדיו, אבל זה ממש קשה
וקשה לי לשכנע את עצמי להפסיק לתהות מה הוא עושה, ואם להתקשר,
ואולי זה היה הרבה יותר קל אם הייתי יודעת איך הוא מרגיש, ברור
שלא קשה לו אבל עדיין, הייתי מתה לדעת אם גם בו יש מעין געגוע.
אני יודעת שאני לא מסוגלת להפסיק לאהוב אותו ביום אחד אבל אני
רוצה כבר שיעבור הזמן הזה של ההתרגלות, ההרגשות המוזרות ואולי
אני אמצא איזשהי דרך לגרום לו להבין, שזה קצת קשה לי. אולי אם
הוא לא היה סביב כל מקום שאני בו, ולהפך.

אני מניחה שזה יסתדר איכשהו,אבל למה כל כך קשה לי להסתגל לזה
שאני מעכשיו רק עם החברים הטובים שלי ולא עם שלו, שאין לי
אפשריות מילוט ויציאות מאוחרות, שיהיו ערבים ללא ממומשים, ולא
מתוך בחירה. ומה יגרום לי להתגעגע פחות לחיבוק החם, להרגשה
הטובה, לנשיקה, להרגשה?
איך אתרגל לכך, שתם עידן היב'ניקים, והמותרות שברישיון לרכב,
שמעכשיו אני לבד, והאמת, שאני לא אמצא בתקופה הקרובה מישהו
לאהוב, אני גם לא רוצה לחפש. אני יודעת שאני צריכה להיות לבד
אבל אולי דווקא מישהו חדש יכול להסיח את מחשבותיי הבלתי נפסקות
מהבחור שלי, כלומר מזה שהיה שלי, באיזהשהו אופן הוא שלי כי יש
לי את הזכרונות.

ולמה לעזאזל הכל התלבטויות? איך זה שדווקא אני לא יכולה לתפוס
עמדה ברורה? אוף, מאהבה.
היו המון מקרים בהם חשתי צורך להיפרד, אבל כל כך חששתי מזה,
משוב להיות לבד, ומחוסר החבר, דבר שנראה כל כך כיף ומהנה, ואני
לא יודעת מה זה בדיוק שגרם לי לעלות אליו ולהגיד את הדברים,
אולי הפחד מכך שהוא יגיד לי אותם, אני מניחה שזה מה שזה היה,
מבחינתו זה לטובה, מבחינתי זה עוד נקודה למחשבה, אני שונאת עוד
נקודות למחשבה, עכשיו הם לא מועילות לי יותר. עלי להתגבר על
הדחף הבסיסי להיות כמהה לאהבתו, עכשיו אני מבינה מה הייחוד
באהבה ראשונה ורצינית, ואיך שום דבר אף פעם לא יהיה ככה יותר.