הבטחת לעצמך שברגע שתגיעי הבייתה את תשני הכל. ממחר הכל ישתנה.
מחר את בן אדם אחר. ממחר את לא קרה, ממחר לא מנוכרת. מהרגע
שתצאי מהבית הזה שוב, את תתפשרי על החיים שלך. את תתאפסי על
עצמך ולא תשקעי במחשבות. כשתשבי ותבהי בנדנדות, את לא תנסי
לחשוב על שיפור, את תחשבי על השלמה. את תשבי על אחת מהן,
ותתנדנדי, בלי להסתכל בשעון. בלי לחשוב על המירוץ הזה קדימה.
בלי לחשוב על המחשבות שעולות להם בראש כשהם מסתכלים עליך. את
טובה כמו שאת. באמת. ממחר.

את הולכת ברחוב ועלים  של שלכת נופלים לך על הראש. כמה ילדים
מוצאים את זה משעשע, את מחייכת אליהם. חיוך של לקחת את הזמן.
את חמה, את אוהבת. הם מחייכים בחזרה. מאחד הבתים את שומעת זיוף
סקסופון. נזכרת בשיעורי הגיטרה שהבטחת לעצמך לקחת. והשיר
שמתנגן לו בזייפנות מזכיר לך נשכחות. על תקופות רעות. שלא
יחזרו. כי את שינית את הכל. את לא תכתבי נאום למחר, ויכעסו
עליך. את יכולה לספוג כשלונות. את לא חייבת להצליח. את  שלמה.
וטפטופי יורה  מתחילים לדגדג לך את קצה הקודקוד. את היית שונאת
גשם. עכשיו את נותנת לו להחליק לך על הלשון. מגיעה הבייתה,
וסוגרת את הדלת. בחדר שלך, את נכנסת לשמיכת הפוך. בהתחלה היא
קצת קרה. מתכרבלת קצת ונהיה שם חם. ואת מרגישה אותן, בגרון. הן
רוצות לצאת. את סופרת עד עשר.

ובעשר, מורידה את השמיכה. וצורחת. צורחת כל כך חזק, שהתקרה כבר
לא נחשבת. צורחת הכל החוצה. מדליקה נרות. מדמיינת אותם שמים לך
אבנים על הקבר. והדמעות יורדות עם הגשם, בקצב אחיד עם הגשם
המדומה הזה על החלון. השמש יוצאת. והבטן שלך מתערבלת מבפנים.
המספר של המורה לגיטרה יושב לך על היומן. את קורעת את הדפים
ממנו - אחד אחד.
ומשאירה רק את מחר.