[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יפתח חוצב
/
ספקטרום

2/10/03

המטר שביני ובינך הלך והתארך. התרוקן. כל המילים, כל החיוכים
שסתמו את החור שנפער, נאבדו בחלל בין השתיקות.
ספה מרוטה ומצולקת. לאורך השנים הסיגריות חרכו בה עיניים
קטנות, שמדי פעם קורצות אלי מבעד ללכלוך. ספה סגולה שלי, שלנו.
ואת עליה. מטר מולך, בצד השני של היקום, אני יושב ובוהה בך.
טובע בפוך הצהוב שלי, שלנו.
מאפרה אדומה עייפה וסדוקה. פעמים כה רבות הוצפה באפר, דיכאון
ועצבים. המצית מגמגמת אש ואני מדליק אותך, אבל לא כמו בעבר.
אני מצית את עצמי וצובע את קצה הסיגריה בכתום. הסיגריות נתקלות
מעל המאפרה, כמו צמד חרבות סיף. מלחמת שבע הדקות החלה. המלחמה
הקרה.

ארבע שנים גרת בבאר שבע. השתחררת ועברת לגור עם החבר שלך. הוא
הקריב הרבה בשבילך, אז החלטת לפרגן לו בגאוגרפיה. צללת אל תוך
האפור. באר שבע היא כמו חור שחור, אמרת, היא שואבת אנשים
לתוכה. קל לחיות שם. השכירות ידידותית, הכל נגיש. לרגע אתה לא
מרוכז ואופ! אתה בן 52 עם שניים וחצי ילדים אפורים בדיוק כמוך,
נזכר שפעם גם לך היו חלומות.

מתרוקן. את מבריגה החוצה את הפקק האדום, מכווצת את שפתיך
ומקרבת לפיך את הטבעת הלבנה. מבטך המרוכז מזנק ממני אליה. את
נושפת לתוכה תסכול ומשחררת כתריסר בועות סבון אל המרווח
שבינינו. כדורים מושלמים של עצמאות מזנקים לאוויר. כהרגלך, את
נלחמת באפור, מסרבת להכנע. בועות משוטטות במסלולן הלא ברור,
מאלתרות מתי לפנות, ולאן. את נועצת בי את עיניך, מבקשת שאכנע,
אך אני מתנגד, מסרב להאבד בתוך המערבולות החומות. הבועות
נסוגות ומתנפצות על חודו של השקט.

כמעט וטבעת, את מודה. ארבע שנים נאבקת על חייך. נסחפת בזרם
האדיר של הבינוניות, העיר מושכת אותך מטה. החבר, העבודה, הדירה
- כולם אוחזים ברגלייך. העברת תקופות ארוכות ללא אויר.  שבועות
של דכאונות עמוקים, התפרצויות זעם וכאב, ושוב בעטת מטה וינקת
חמצן צבעוני אל נשמתך. ארבע שנים של פסק זמן במשחק חייך.  כמו
בסרט וידאו המוחזק על "פאוז", את מסבירה, גם חייך ריצדו
מטושטשים ולא ברורים.

ריק. ריק לגמרי. ספה סגולה, פוך צהוב, מאפרה אדומה. "רק אתה
רואה את הצבעים", את לוחשת, ואדי קור משרטטים את מילותיך
בחשיכה, "בשבילי הכל גוונים של אפור. פעם ראיתי את הכחול
בעיני, אבל הוא מזמן כבר דהה". את טובלת את הטבעת
המשוננת בסבון, מנקה בקפידה את השאריות ושואפת מלוא ריאותיך
עשן. במיומנות רבה את נושפת ברכות את עשן הסיגריה אל תוך
העיגול הלבן. מפיך מסתערות בועות כהות ומסתוריות, בועות של
אומץ. אני מתכופף בכדי לחמוק מפגיעה, אך מאוחר מדי. הן מתרסקות
על פני ומשאירות במקומם רק עשן סמיך המוצא לו את דרכו אל אפי.
הטעם חמוץ וצורב.  
"אתה מבין," את ממשיכה, "אני כלואה כאן ומסביבי הכל מלא
צבעים." להק אחרון של בועות יפיפיות נוסק לו מעלה במעין
כוריוגראפיה מדאיגה. "זהו, אני עוזבת." זו לא הפעם הראשונה שאת
מאיימת, אבל דווקא הפעם, כשהדברים נאמרים בכזו שלוות נפש, את
נשמעת רצינית. "מתי?" אני נחנק. את מזנקת מהספה ולוקחת איתך את
כל הסגול. "עכשיו!" בלי היסוס את מסיטה את הוילון ויוצאת מן
המרפסת.  וכל הצבעים, כמו בכיור ענק מלא בשאריות, מתנקזים
אחריך.

ארבע שנים חיית בבאר שבע ועזבת. ארבע שנים היית המצוף שלי,
ובין רגע ארזת מזוודה קטנה, זרקת לתוכה מעט מזכרות מחייך כאן
ונטשת את השאר מאחוריך. ואני שוקע באפור, טרם פגעתי בתחתית.
ככל שמעמיק נהיה חשוך יותר. ומפחיד. אבל אני מאחל לך בהצלחה,
ושמדי פעם, אם תוכלי, תצאי מהבועה החדשה שלך, ותבואי לפזר
סביבי קצת בועות סבון צבעוניות. בועות של זיכרון מתוק.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יושב על הגדר,
רגל פה רגל שם

וזה כואבבב!!!


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/11/03 13:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יפתח חוצב

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה