שעון קטן סופר שניות, דקות ושעות.  
תעצור! אני צועק בקול חרישי.
תעצור! אהובתי איתי!
אתה לוקח לי את הזמן, לאן אתה ממהר?
אני לא מאחר!
כל חיי רצתי, מיהרתי, חיכיתי שהזמן יעבור.
צעדתי כמו חייל לצליל תיקתוקיך, אלוהים ישמור!
לעולם לא ביקשתי לי דבר,
ואף פעם לא היה מאוחר.
והוא, השעון הקטן, הביט בי במבט מזלזל.
סלח לי אדוני הוא אמר, אותך אני לא שואל,
אסור לי לעצור!
ואם תצעק זה לא יעזור...
אני מצטער אבל השניה חלפה ואיתה גם הדקה.    
והמציאות אפילו לי לא מחכה...
נשיקה אחת ועוד אחת והספירה כבר מתבלבלת.
דקה עברה! צועק לו השעון, השעה עוברת!
נשימה בתוך נשימה, אוויר בתוך אוויר.
עוד דקה עברה! צורח השעון, ושעה שלמה הוא מעביר!
ואני מחזיק חזק, אם זה תלויי בי אני לא עוזב!
אבל השעה הגיעה והזמן הוא זמן פרידה ועל זה אני כותב.
המציאות קוראת בקול רועם, היא רוצה בי גם.
וכבר יומיים, שעתיים, עשרים דקות ושלושים וקצת שניות שהיא אותי
לא ראתה, וזה מוגזם.
זה בסדר היא אומרת, אני תמיד חוזרת,
במקרה הטוב, קצת מאחרת.
ברקע דמעה בודדה נזלה על הספרות בשחור,
עכשיו הוא מבין למה ביקשתי שיעצור.
בקול דומע הוא מבקש סליחה,
אני רוצה לגרום לך קצת שמחה,
בשבילך, עכשיו אני אספור לאחור,
עד שתחזור...