אני עומד, לא יודע אם לקפוץ או לא... המחשבה על הנפילה מפחידה
אותי. כל כך הרבה זמן של התלבטות. אני לא יכול להחליט, הקפיצה
הזאת עלולה להיות גורלית. לא, היא לא עלולה להיות גורלית, היא
אכן גורלית. הבטחתי לאבא שלא אעשה את זה, לפחות לא בזמן הקרוב.
אך זה לא משנה, שום דבר לא משנה, לפחות לא יהיה משנה לאחר
שאפול. אין לי דבר לסכן, מה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות?  
הכל תלוי בשנייה שבה אקפוץ.

הרבה אנשים מסתכלים... אני לא בטוח אם לקפוץ, לפחות לא כרגע
שישנם עדים רבים לבושתי.
אמא תמיד אמרה שזה אסור. אבל מה היא מבינה?! הכל תלוי בשנייה
גורלית אחת.
זה עלול להעציב את אבא.
ישנו הסיכוי שהדבר יעציב את אמא, אבל לה לא כל כך אכפת ממני.
דבר לא יפריע לה, אפילו לא אם אקפוץ. אך זו החלטתי. אני קופץ.
אין לי זמן או כוח להתלבטויות "משמעותיות" כאלה, אני מעדיף
לגמור עם הסיפור עכשיו.
אני משער שאחותי תתעצבן, אחרי הכל היא לא אוהבת לשמוע אותי
אומר דברים כאלה... היא תמיד אומרת שאין לי את האומץ לעשות
זאת.
אני יראה לה שהיא טועה.
אני לא יקפוץ בשבילה, אלא בשבילי, היא סתם עוד מניעה שידרבן
אותי לקפוץ, אני לא חייב לה כלום.
הקפיצה היא בשבילי, אולי אחר כך ילדים בכיתה יעריכו אותי...
אולי לא בצורה שאני רוצה, אבל לפחות הם יזכרו שאני קיים.

אני יודע שאין שום דבר, לא חבריי, לא אחותי, לא ההורים ולא שלט
האוסר על הקפיצה, את החלטתי החלטתי.
אני אקפוץ, לא נורא, אין איש שיתפוס אותי - המציל לא מסתכל.