ירושלים של מעלה, אסורה בחבלי משיח,
ביקשה להישפך מטה, ובידיה סוכות שלום,
אל ערבות הבדונים. שם בארץ המעברות
בין שיני הסלעים, פינג'אן מיהר להתרתח,
בלי כוונות זדון, על ריצפת הפחון,
ונשפך על עור ילדותי. ואז התעורר בכי
משבר קירות, והסתמנו כוויות בזיכרון,
וירושלים של מעלה התמלאה תשוקות גדולות
להישפך מטה בחסד גדול, ובידיה רטיות קרות.
אבל בחדר בכי פרוץ לכל רוח וקול,
תחת גג שדלף בחורף והתלהט בחום,
עדיין דלקה אש פתיליה, והתנבאה בזעם
על עתידנו, ועל הנפילה.
ירושלים של מעלה, אור געגועינו בין נהרות בבל,
לא נשפכה משמיה, ולא הביאה בידיה
מנחות ביכורים של סוכות שלום מצלות
לשר השיכון ולעולים הרבים. עונות רבות התחלפו
ולא היה מעבר, ותחינות של דורות
הפכו מאבק תמידי לאוכל, לפרנסה, לשכחה.
מן הקיץ הבוער לא נמצא מוצא
ואי-אפשר היה לתפוס בלילות תנומה
בחסות קרירות הגגות, ואילו הגשם לא היה הבטחה
במקום בו עבודת האדמה הסתכמה
בנטיעת יתדות אוהלים בין שיני סלעים.
הילדים, בכיתה משותפת לבני גילאים רבים
ובני גלויות שונות, למדו את שפת המקום
קודם להוריהם. אבל בלכתם הביתה חזרה למשפחותיהם
הזכירו להם הקולות שהעברית היא בליל שפות
ואילו הערבית, הפרסית והרומנית, השפות האחיות,
הן אחת. וגם המבוגרים למדו,
איש איש בדלות ביתו, שירושלים של התפילות לשנה הבאה
הפכה בנויה שורות שורות של בדונים ופחונים וקוביות בטון צרות
ומצרות.