את קמה בבוקר ורוחצת פנים.
קל לי לנחש את המבטים שלך
כשאת מול עצמך לא מבקשת אותי
שמתעורר מעט אחרייך ורוחץ פנים
ושואל מה את עושה עכשיו, מסדרת
ערימה של דפים או יושבת עם סיגריה,
מדברת עם חברה על דברים שלא אשמע.
בערימות של דפים אני נובר ומוצא תמונה
שלך שאני תולה על הקיר ומסיר שלא תבואי פתאום
ותביני אותי לא נכון. כבר ראינו סרטים שככה עושים
אנשים: תולים תמונות על הקירות. אני לא כזה
אני משאיר את הקיר חשוף למרות ששואלים אותי המון
למה אתה לא תולה תמונות.
תיבת הדואר תלויה על השער עם המון מקום בשבילך
אבל את שלחת פעם מכתב ומאז הוא לא הגיע ולא שלחת יותר.
כך אמרת לא מזמן. אמרת שאני כותב יפה. אני רוצה יותר מזה ואת
מקיפה במחמאות ואכזבות שלא מותירות ברירה מלבד השורה הבאה.
אמרתי לך שאני אוהב לעד ולא אמרתי שאני אוהב אותך.
את מבינה ולא רואה או רואה ולא מבינה. יש לי סבלנות
של עשרים שנה. בינתיים מחכה שמשהו יקרה
ושואל דברים שאמרת על עצמך. הלבד שלי, טוב לו
איתי ורע לו בלעדייך. הייתכן כי את היחידה?
שמך לא בטוח בכף ידי ואני מקפיד לקפל את האצבעות.
כואב לי בכל מיני מקומות וזה גורם לי לישון מעט יותר
ולקום מעט מאוחר, לנחש איך דברים קורים במקומות אחרים
בהם איני וכנראה לעולם לא אהיה.
איני ידוע לחברייך ואת אינך מוכרת במשפחתי.
אם יקרה לאחד מאיתנו משהו רע ייקח זמן עד שנדע.
מצידי זה יכול להמשך לנצח
או לפחות עשרים שנה. |