ריח הנפתלין כבש את חלל החדר. הורגלתי לפתוח חלון אוורור עם
כניסתי לחדר הרופא, למרות המזגן העובד והחורף שבחוץ. היום גם
זה לא עזר. היה קר בחוץ וכולם הגיעו עטופים מעילים כבדים,
צעיפים, כובעים, מגפיים, בגדים תחתונים ארוכים ועבים, מחוכים,
חגורות שבר, פוזמקאות וביריות. היום כבר לא אצא מוקדם מהמרפאה,
עשר דקות יחלפו עד שכל לקוח, כך נקראים עכשיו הפציינטים, יתפשט
ויתלבש  וזה עוד לפני שאדבר ואשמע  וארשום ואבדוק את הצריך
בדיקה. אתמול הייתי בכנס רפואי, לא משהו נחשב, כמה הרצאות,
ברכות ממזכיר האיגוד, נוהלי עבודה, ארוחת צהרים של מלון
בינוני, והיום הפקיד מתנקם בי ומכניס מספר כפול של לקוחות
ובחיוך מרושע , אני כבר מכיר את החיוך הזה, כאילו מתנצל ואומר
לי: "השניים האלה חולי סרטן וזאת מקרה דחוף ואלה אתה היזמנת
מחוץ לתור והאחרונה היא אימא של מזכירת מנהל המחוז ואותה רשמתי
אחרונה" וידעתי שעם זאת האחרונה אני הולך להסתבך. ידעתי, זה
היה ברור, ודאי, ללא שמץ של ספק,  ולא הייתי יכול לעשות מאומה,
אולי רק להתחלות פתאום. ככה , לפעמים אני קם בבוקר ויודע
בודאות שהיום אני מסתבך עד מעל הראש, שוקל אם  לצאת מהבית או
לקבל חום, מחליט לצאת ומסתבך.
כאב הראש היה פתאומי, ללא אזהרה, ללא סימנים מקדימים. ענן
לבנבן עטף אותי, ענן של ריח נפתלין חריף, צמוד, מלווה אותי בכל
צעד, נכנס לקרבי בכל נשימה, זורם בעורקים ובורידים ומגיע לכל
תא בגופי. (ניידת טיפול נמרץ, מהר, מהר, הצילו אותי, אני אמות
פה בחדר אם לא תבואו מיד) החולה מולי לא שעה לזעקה הממלאה את
מוחי והמשיך לספר לי איך בשנת שבעים וארבע כמעט ומת בניתוח
טחורים וחשוב שאשמע כי אולי אלמד מהמקרה הנדיר שלו. שתיתי
מהקפה הפושר, בחוץ כבר חושך, גשם התחיל לטפטף, כאב הראש הוקל
מעט, לא מתתי, הניידת לא הגיעה גם הפעם והחולים המשיכו לבוא עד
האחרון שבהם.
"דוקטור" מודיע לי מזכיר הסניף ואני שומע את החיוך גם בטלפון
"אל תלך, החולה האחרונה, אתה יודע, זאת מהמרכז, הודיעה הרגע
שהיא מאחרת כמה דקות ובקשה שתחכה לה". שכחתי ממנה והתזכורת רק
הצליחה לעורר את כאב הראש עד כדי סף אלימות. לא הספקתי לאכול
היום ומאז הבוקר אני מתקיים על קפה והשעה כבר שש ואתמול היינו
אצל מייקל וגילת ומייקל הוציא את הויסקי הטוב שהוא שומר לי
ואני כולי משומר באלכוהול ונפתלין והאימא של מזכירת הרופא
המחוזי תאחר לה כמה דקות.
דפיקה בדלת. "כן" אני צועק וכלום לא קורה. עוד דפיקה. "להיכנס"
- דממה. אני מרים את עצמי מהכסא וניגש ופותח את הדלת. "גאבאריט
רוסקי?" - "נייט" אני עונה. התשובה הזאת עלתה לי בשבי במצריים
בכמה שעות של חקירה פעילה במיוחד בחשד שאני מדריך רוסי בשרות
צה"ל , עד שהבינו שאוצר המילים שלי ברוסית מסתכם בשאלה
ובתשובה. השואלת, עטופה במעיל צמר ארוך, מטפחת משובצת לראשה,
גדולת ממדים לכל הכוונים, פילסה דרכה לתוך החדר דוחפת אותי
קלות, והתיישבה לה באנחה. האחות/ מזכירה/ מתורגמנית לרוסית כבר
הלכה הביתה, ואני נשארתי להתמודד לבד עם גברת סבטלנה קויפמן
האימא של מזכירת הרופא המחוזי. לרגע חשבתי שיהיה קל איתה,
אנשים באים למרפאתי בגלל בעיות טחורים או לבדיקת שדיים. החלטתי
שבמקום לדבר הרבה אתחיל מיד בבדיקת שדיים,  אסובב לאחר מכן את
האישה על צידה, אבדוק את הרקטום, אמצא מה שאמצא, ארשום הפנייה
לצילומים ותרופות ותוך עשר דקות- גומר עניין והולך הביתה. שטף
הדיבור ברוסית הפתיע אותי ושיבש את תכנית הפעולה הנהדרת, והיא
עוד לא הורידה את המטפחת מהראש. ניסיתי לעצור אותה ולהפנותה
לכוון מיטת הבדיקה, שום סיכוי. אפילו הילד מהולנד לא היה יכול
לעצור את שטף הדיבור הזה, ובודאי לא באצבע אחת קטנה. היא
משוכנעת שאני דובר, או לפחות מבין, רוסית, ואני אומר דא, דא,
דא, כמו תינוק בן שנה והיא מדברת. אני כבר יודע שברוסית אין
תשובה קצרה וכל ניסיונותיי בעבר לקבל תשובת כן או לא עלו
בתוהו. תשאל רוסי בן כמה הוא, יענה לך מספר דקות. כשראיתי ששום
דבר לא עוזר עברתי לאלימות, זה היה קל, המעבר ממגננה למתקפה.
קמתי מכיסאי, משכתי הרמתי את הגברת ממושבה ובגישה הכי
ג'נטלמנית שהייתי מסוגל לה אחרי הרבה שנות רווקות וחיזורים,
הורדתי ממנה את המעיל ותליתי אותו על הקולב. חיוך הזהב
שקיבלתי, לא מליצי, אמיתי, זהב 14 קאראט כל שן שניה, היה
מהמראות היפים ביותר שראיתי בכל טיולי בעולם. ההמשך היה כבסרט
חשפנות גרמני, היא מדברת ואני מפשיט, שיכבה שיכבה, ז'קט,
סוודר, וסט, חולצת צמר עבה, חולצת משי דקה, גופיה חורפית,
גופיה קיצית, מחוך, חזיה- הגעתי לארץ המובטחת ואני עדיין
בהכרה. היא מדברת ואני בודק את השדיים, ככה, כשהיא יושבת
בכיסא,  לא בשכיבה ולא בעמידה. "חאראשו" אני אומר והיא שוב
מחייכת. בתוך דקה לבשה את כל שכבותיה, שוב מוגנת ממכת קור
העלולה לנחות עליה בפתאומיות. אחרי התחלה כה מוצלחת לא הייתה
לי כמעט בעיה לבצע את בדיקת הטחורים ומטעמי צניעות הפרט לא
אפרט יותר.

רשמתי כמה מילים בכרטיס החולה וכשהתחלתי למלא טופס לצילום
ממוגרפיה נשמעה דפיקה קלה בדלת שמיד נפתחה, וראש של אישה צעירה
אמר: "דוקטור, אני נורא מצטערת על האיחור אבל אימא שלי נזקקה
לשירותים בדרך".
המנקה החדשה של המרפאה סיפרה למחרת לכל צוות המרפאה שהיא אף
פעם לא פגשה איש שיחה כל כך נחמד כמוני, ורופא מצוין.